שוב, בלי כוונה, נזכרתי בגיורא. האמת, היה ילד מבאס. בכיתה ז', כשפתאום גדלתי ועל לחיי צמח לו משומקום זקנקן דליל, גיורא היה זה שהירבה ללעוג לי מכולם. הוא ישב לידי, הציק, הפריע. גם אז הייתי יורם, ולכן ביקשתי מהמחנכת, קראו לה דליה, לעבור מקום. דרכנו נפרדו מאז. בפעם הבאה שפגשתי את גיורא זה היה למרגלות מרג' עיון, במארס 85'. מעלי חג מסוק, שהעיף חול בעיני כולם, מסביבי גירדו את האדמה חיילי רבנות צבאית עם שקים שחורים ושפכטל. צפו בהם קודקודים חמורי סבר, שביניהם התרוצצה נציגה היסטרית של דובר צה"ל, מנסה לנתב את העיתונאים, שצרו על הגדר בפטמה. זה היה יום סוריאליסטי: יום הולדתי ה- 19, מטען, פיצוץ, חלקי גופות. ואז פגשתי את גיורא שוב, אבל רק למחרת, כאשר יצאתי הביתה וראיתי את העצים ברחובות ליד בית הורי מכוסים במודעות אבל הנושאות את שמו, הבנתי שזה היה הוא, בתוך השקית השחורה באמצע, לצד השרידים המפויחים של משאית הספארי. מעולם לא היינו חברים. אבל גיורא, בלונדיני, צנום, עם שן קדמית משויפת – לא יוצא לי מהראש. הוא החלל הראשון בחיי שנגע בי בחייו ובמותו. בבית הספר התיכון שלי, שנים אחרי, עדיין מנגנים בכל יום זיכרון את "בכל שנה בסתיו, גיורא" לכבודו, ורק אני יודע שמכולם, כל בני המחזור, המורים, בני המשפחה והחברים שלו, דווקא אני, שבהזדמנות היחידה להיות חבר שלו בחייו ביקשתי לעבור מקום – דווקא אני הייתי שם –במותו.

חיפשתי דרך קיצור לג'יפ המקרטע, ולכן חתכתי לכיוון החבורה הקטנה שעמדה שם, בשולי הגבעה. הוא שכב על תלולית עפר, שלושת החיילים מביטים בו, דוממים. הוא היה מכוסה בשמיכה מאובקת, ורק נעליו בצבצו. במעלה הגבעה עמדו טנקים וירו כמו משוגעים. רעמי הפגזים החרישו את העולם. ורק הוא שכב בשקט, כאילו שום דבר לא אכפת לו. כשהם שמעו שאני בדרך למפקדת החטיבה, מאחור, הם שאלו "אתה יכול לתת לו טרמפ לתאג"ד?". לקחתי אותו. ככל שהתרחקנו, הלכו ועממו רעמי הפגזים. מדי פעם העפתי מבט לאחור, מציץ בגוויה שמוטלת אצלי בג'יפ. בסוף הכל שקט סביב. עצרתי, כיביתי את המנוע, ופניתי אליו "מי אתה? איך קוראים לך?". הוא שתק. הרמתי את שולי השמיכה והסתכלתי בו. הפנים שלו היו נקיות לגמרי מדם. לא נראה לי שהוא סבל ברגע שמת, אבל נדמה לי שהייתה במבטו מן הפתעה שכזו, כאילו אמר "היי, זה קורה לי, אני מת!". על דש החולצה שלו היה מחובר, בסיכת ביטחון, פתק קטן עם שמו ופרטי המחלקה והפלוגה. הגעתי לתאג"ד והנחתי אותו על החול, ליד שלושה חברים אחרים שחיכו לו, דוממים אף הם, מכוסים בשמיכה. אמרתי לו שלום, ולרגע אחד קטן חשתי, שאין לי קרוב ממנו בכל העולם. חודש אחר-כך הלכתי לבקר את ההורים שלו. בעצם לא היה לי דבר לומר להם, שהרי מעולם לא הכרתי אותו ולא ידעתי עליו דבר, גם לא על נסיבות מותו. ובכל-זאת, אני הרי נתתי לו את הטרמפ האחרון. עברו מאז הרבה שנים. היום, אני כבר לא זוכר את שמו, אבל לעולם, לעולם, לא אשכח אותו.

כל שנה, ברגע שנשמעת צפירת הזיכרון, יוסי דירהלי קופץ לי אל מול העיניים. הוא החלל הנצחי שלי, ואל תוכו מתכנסים כל החללים האחרים שצברתי לי במהלך השנים. כמעט שני מטרים גובהו, מן צירוף מדהים של אטלס ואפולו. מן גבר שכזה שכל הבנות היו לידו מחסירות פעימות. ענק, חוצפן, חזק, נועז וחסר אחריות. אני הייתי אז רק חייל צעיר בתחילת דרכו. אבל הוא - כל פיקוד צפון של אז, 1973, הכיר אותו, את יוסי דירהלי המ"פ המהולל מסיירת 'אגוז'. חביבו של אלוף הפיקוד, מעוטר בצל"ש (על שליפה מטורפת של רועה ערבי שרגלו נקטעה בלב-ליבו של שדה מוקשים), מקלע מא"ג תלוי על כתפו כאילו היה איזה 'עוזי' קצוץ קנה עלוב. לך תבין איך ילד שגדל ביפו, למשפחה גרוזינית עמלה, תלמיד בית הספר של המיסיון, יתום מאב, הופך ל י ו ס י ד י ר ה ל י - האחד והיחיד. אותו יוסי דירהלי שללכת אחריו לאיזו חדירה לילית בלבנון - זה פתאום משחק ילדים; אותו יוסי דירהלי שהפעם ההיא שבה טרפנו יחד סרדינים מקופסא, בשעה שלוש לפנות בוקר על תל קפוא ברמת הגולן – נרשמה לעד כחוויה הקולינרית הגדולה של חיי. לא הכרתי הרבה אנשים שהייתה בהם את היכולת הזו לגרום לאנשים אחרים להתמכר אליהם. יוסי דירהלי היה כזה, ובלי כל מאמץ. כריזמה בהתגלמותה. בסוף, באיזו תקרית אש טיפשית ברמת הגולן, מצא אותו רסיס סורי תועה. רמה שלמה עמדה לרשותו של הרסיס, אבל הוא התעקש להינעץ דווקא בעורפו של יוסי, ברווח הזעיר שבין הקסדה לצוואר. היו לי חברים אישיים, קרובים ממנו. אבל שום ידיעה על חייל שנהרג לא הכתה אותי בהלם ובאלם שכאלה, כמו הידיעה על נפילתו של דירהלי. וכך, שנה אחרי שנה, הוא מתייצב לפני, עם הישמע הצפירה, נעמד מלוא קומתו ושואג "יללה, אחרי".

כאן בחו"ל, בכלל לאף אחד לא איכפת

תמיד כשאני רואה קצינים של גולני אני נזכר במח"ט גולני המיתולוגי, ארז גרשטיין. תמיד אנחנו שומעים מההורים שלנו כמה פעם היו חיילים אחרים וקצינים אחרים, ואני כל כך גאה שיצא לי להכיר את ארז גרשטיין, שהוא באמת היה אגדה בחייו. כמה העריצו אותו, כמה הוא היה כל כך מיוחד. קשה לומר, אבל איפשהוא תמיד ידענו שמשהו נורא יקרה לארז. כי כזה היה ארז, אדם שלא מפחד, אחד שנותן תמיד תחושת ביטחון. יהי זכרך ברוך

את עמוס פגשתי על מדרגות האוטובוס שחנה ליד לשכת הגיוס בחיפה. שנינו מרגע העליה לרכב לא נפרדנו עד היום בו נהרג עמוס בתאונת אימונים מחרידה ערב סיום קורס מפקדי טנקים בראשית שנות ה- 60 עמוס שהיה אדם שקול וקר רוח מטבעו עקב לחץ רגעי באימון וטעות אנוש גרם לפיצוץ פגז טנק לקוי שמקורו היה בפגזים שנרכשו מעודפי הצבא האמריקאי באירופה ושהיו מיועדים לשמוש באימונים עם טנקי שרמן רעועים שגם הם היו מעודפי הצבא. זה היה הציוד איתו התאמנו וכנראה שלאף אחד ממפקדי השריון דאז לא כל כך היה איכפת נושא הבטיחות באימונים. עמוס שהוצא על ידי עדין בחיים מהטנק שהתחיל לבעור היה מרוסק לגמרי אולם משפט אחד נחרט בזכרוני. כשהוצאתי אותו מהטנק הוא ביקש ממני להוריד לו את השעון מיד שמאל שלא היתה ואשר את כף ידו הבודדת של ידו המרוסקת מצאתי על ריצפת הצריח. חלפו מיום מותו 41 שנה. מותו של עמוס שבר את הוריו אשר לא השלימו עם מותו עד יום מותם וכל חייהם עד לכתם לעולמם נסוב סביב דמותו של בנם והאסון שנפל עליהם כשלג ביום קציר. יהי זכרו ברוך.

עד היום רודפת אותי תחושת ההחמצה, לאחר שראיתי מפקד שלי בבית קפה בירושלים, במדרחוב. עברתי וראיתי אותו, יושב שם עם חבר, והחלטתי לא להפריע לו, לא לנדנד. לאחר חודש, הוא נהרג בתאונה מחרידה, בה חייל שלו ירה בו בשוגג, שבועיים לפני שהשתחרר. לא התגברתי עד היום על כך, במיוחד שאני עובר ליד אותו בית הקפה.

הייתי ילד קטן, בן 9, בקושי יודע, מבין מה זה שמכוניות משתוללות בכבישים, ביום שכזה. השכן ממול, בחור צעיר, אילן אלטובסקי, אבא לילד בן 5 ותינוקת בת ארבעה חודשים יצא למחרת לגולן, כמפקד חטיבה. כשבוע לאחר מכן, חזר הביתה מאובק, וכל ילדי השכונה ישבנו לשמוע את סיפורי המלחמה, כמובן הטובים, המשעשעים, הרי היינו ילדים. ואז, ששה עשר באוקטובר, חזרתי מביה"ס, יומיים לאחר חופשת סוכות, ואמא שלי בכתה. שאלתי אותה: "מה קרה"? "אילן", אמרה לי, "אילן אלטובסקי נהרג ולא יחזור יותר". לא, לא כ"כ הבנתי מה זה "לא יחזור", אבל היה לי ברור שהוא מת. הבת שלו, רונית, לא ראתה את אביה מעולם, האישה שאיתו התחתנה שנית, אולי שכחה ממנו. חודש לאחר מכן האלמנה עברה דירה. מי יודע, מי יזכור, ספק אם מישהו עוד זוכר. דוקא אני, השכן הקטן, זוכר את פניו בכל פעם כשהשכול משתולל. אילן- אתה למעלה כבר יודע, שלפחות אחד עוד זוכר.

Fromt The Tikva quarter. Forever in my heart.

אני יודע שכאשר אנחנו חושבים ונזכרים בחללי צה"ל, חושבים בעיקר על הגבורה, העוז והעוצמה שהיתה בנופלים. אני אנסה לשתף אתכם ברגע מאוד בנאלי ואנושי של סא"ל יוסי קורקין שנהרג באסון השייטת בלבנון. השתתפתי בהפלגות רבות עם סא"ל קורקין כשפיקד על סטי"ל בחיל הים, לפני ששב לשייטת 13. מכל ההפלגות אני זוכר דווקא אחת. בגלל מצב הים הוא פשוט הקיא, כמו שקרה לרבים מאיתנו. לרוע מזלו, כולם שמעו את זה במערכת הכריזה בספינה. ואז, בצניעות ובאנושיות שכל כך איפיינו אותו, הוא התעשת, ואמר במערכת הכריזה שזה קורה לכולם, שכולם בני אדם. זה נכון. אבל כמה מצער שעל אנשים כאלו צריך לדבר בלשון עבר.

Ehud died in 1967, leading his Golani platoon. When I was born I was named Ehud and dear Dod Yaakov ZL showed me the big tractors, and even let me ride them, like he probably showed his Ehud, 20 years before me. Ehud, my soul brother, whom I never met. I miss you so much, may you rest in peace.

הוא היה שכן של סבי וסבתי, בילינו כל חופשה ליד העץ בגינה האחרוית של הבית, ליד הנגריה. בנינו נדנדה, סחבנו קרשים ומסמרים, בנינו בתים, בנינו חלומות. אחרי שסבי עבר דירה, התרחקנו - נותק הקשר. ראיתי אותו פעם או פעמיים אך התביישתי לדבר עמו. הבטחתי לעצמי שיום יבוא ויהיה לנו זמן להפגש על כוס קפה ולדבר על ימים עברו. שנה שעברה, בטכס יום הזכרון הקריאו את שמו בין שמות הנופלים. אני כבר לא אפגוש אותו, כבר לא אוכל לדבר עמו, כבר לא אוכל לספר לו כמה חבר טוב הוא היה. תודה שי, יהיה זכרך ברוך.

זיכרון מעורפל, 53 שנים עברו, הייתי בן 8 כשנודע להורי שאחי נעדר מהקרב בגנין חודשים מספר לאחר מכן הוחזרו שרידי גופתו וגופות חבריו. הם ניקברו בקבר אחים אז לא היו בדיקות dna רק זכרונות בודדים לי ממנו מאחי הגדול אבל תמיד חלמתי או פינטזתי שאולי יום אחד הוא יופיע ויניף אותי באויר כמו בפעם האחרונה שריתיו לפני 53 שנים

אחי היקר געגועי אליך מפלחים את ליבי. היה ביננו פער גילאים קטן ביותר( רק שנה וחצי לטובתי) ורק בזמן האחרון הפסקנו לריב ולמדנו להכיר אחד את השני. למרות כל מה שעברנו ביחד במשך חייך הקצרים, אחד מאיתנו התחשל ואחר נחלש ולא הצליח להחזיק מעמד. יש לי המון דברים לספר לך, הרי אתה היחיד שעבר איתי את הכל ומי כמוך ישמח לשמוע שהצלחתי למצוא את האדם שאוהב אותי ושומר עלי ועוזר לי להתמודד עם מותך. החלטתי לתת לבני בכורי את שמך. מקוה שעכשיו לפחות הגעת למנוחה ולנחלה הפרטית שלך ושאתה כבר לא סובל יותר. אוהבת ומתגעגעת ד

קראו לו דוד..רגע...לא, לא דוד, יפתח...כן יפתח...פנים עגלגלות משהו...לא זה היה דוד.. גרינוולד הוא היה קצין..מאותו קורס..או שיפתח הממ.. יפתח פשחור, קצין חת"מ הם כולם מתבללים בראש, הפרטים. אבל הפנים. הפנים הכל כך צעירות. סימני הזמן לא נראים עליהם, על פני הילד התם...לא שיער נסוג ולא קמטים עייפים. פנים חלקות,צעירות ועינים מלאות תקוה...הם הדבר הראשון שאני רואה עם השמע הצפירה, על מצבות הקברים והם המראה האחרון, על רקע שמים מוארים. אור של זיקוקי דינור

אני בוכה, לא עוצר בדמעותי על דבריכם הנרגשים והכואבים. מי יתן ולא תדעו עוד צער וכאב. אחיכם, גיבורי התהילה, שומרים עליכם מכל משמר.

אורי אזולאי, אגדה עוד בחייו. לעולם לא אשכח אותו.

אנו ילידי 48. דני הגיע לכתתנו בכיתה ב'. ילד יפה תואר תלמיד מצטיין. הוא היה צנוע מאד. לימים התברר כי התייתם מאמו בגיל צעיר מאד ואביו נישא שוב. הטרגדיה האישית שלו אף פעם לא ניראתה עליו. הוא התבלט בכיתה היה חברותי מאד ואהב לעזור בלימודים לכל מי שיזדקק בכיתה כברהיינו מאוהבות בו ונילחמנו על ליבו. דרכנו ניפרדו כשהלכנו ללמוד בבתי ספר תיכוניים שונים. אחרי מלחמת ששת הימים בה שרתנו כחיילים שמעתי את שמו כשהודיעו כי עלה על מוקש. היום יכול היה לחגוג את יום הולדתו ה- 53 עם המדינה. אף פעם לא שכחתי אותו בכל שנותי.

יוני היה תצפיתן ששירת עמי במוצב כרכום שבדרום רצועת הבטחון.אדם שקט, אצילי ועדין נפש, ויחד עם זאת אחראי ואמיץ ללא חת. גם תוך חיים משותפים במוצב צפוף ומופגז בלי הפוגה, היה יוני מהיחידים, אולי היחיד ממש, ששמר על שלות נפש תמידית. מעולם לא ראיתיו צועק או מתרגז. מעולם לא ראיתיו מתגאה על שירותו הממושך במקום כה מסוכן. בפשטות ובחיוך עדין עשה את שהוטל עליו באחריות ובמקצועיות.תמיד. וביום נמהר אחד, ר"ח אדר ה'תשנ"ח, בעיצומה של הפגזה עזה עלה יוני אל העמדה ולא שב ממנה. פגז מרגמה קטלני קיפד את חייהם של שלושה מפקדים, ויוני בתוכם. הותיר חלל אינסופי;הורים, בכאבם הבלתי נתפס, חברה שאבדה גבר אוהב ואהוב, וחברים - ביניהם כותב שורות אלה - שדמותו של יוני נצרפה בלבם ובזכרונם לעד.

אבא שלי לא מת. אבא שלי חי ומת חליפות. אבא שלי - גיבור אמיתי - שמונה פעמים נפצע בקרב, והתעקש לשוב להגן עלינו. כמה שמחנו כשהיה חוזר. כולנו רקדנו סביבו. היינו מודדים אותו מכף רגל ועד ראש. קופצים עליו. מבקשים "שק קמח". יום אחד הוא לא שב יותר. אבא שלי גיבור. אבא שלי היה גיבור. אין לי אבא.

אני גר בסן דייגו, ושלא כמו שאומר הבחור שמבקר כרגע בחו"ל, אני הולך היום לעצרת זכרון לחללי צה"ל במסגרת הארגון היהודי כאן. אז זה לא נכון - אנשים לא שוכחים, ולא מתעלמים. כולם עומדים יחדיו בדום לזכר חללי צה"ל ביום זה.

להגיד את האמת, לא כל כך אהבתי אותו אבל בהחלט הערכתי אותו. ירון שטיין היה מסוג האנשים שהכל עובר לידם והם בשלהם, קיבוצניק כדורסלן וחביבם של כולם שלמדתי להכיר אותו רק שנשלחנו יחד ללבנון והיינו יחד באותו צוות טנק. יחד נסענו לחלץ פצועים והרוגים ליד עיישיה ויחד יצאנו מלבנון ואז יום אחד בעוד אני צופה בטלוויזיה בחדר (משהו על רוסיה) התחילה מהומה בחוץ והסתבר שירון התמוטט תוך כדי משחק כדורגל, פחות משבוע לאחר שיצא מלבנון ואז הוא מת, האדם המת האשון בחיי. ועד היום כשאני עובר ליד בית הקברות בקבוצת כנרת, אני חושב עליו.

אלי רעי נפרדנו בתום השירות הצבאי , שנינו לוחמים בסיירת חרוב, חברים . הייתה לך נשמה זכה ,איש רוח ,איש חכם ,איש צוחק , אני זוכר ביקורים בבית הוריך בשכונה בדרך לכיוון בית לחם , אני זוכר את הוריך העדינים , את חברתך אז שמיד אחרי הצבא באתם בברית נישואין , אני זוכר איך באנו לביתך רכובים על גיפ כל הדרך מעזה , כל העולם היה לפניך , משפחה לימודים אהבה , הכל נקטע ,אלוהים יסלח לי יעקב שלא אזרתי לעולם כח להגיע לנחם את משפחתך , חשבתי שזה סוף העולם ,אין נחמה ולא יכולה להיות , אני מבקש את סליחתך על כך . אהבתי אותך ואזכור אותך לעד . צבי לבנה (וייס)

הוא היה חבר של חברה שלי בתיכון ונורא פגע בה. היא הייתה מאוד שבורה בגללו. אני בקושי הכרתי אותו אבל מפני שהוא פגע בחברתי השמצתי אותו בפני כל אחד. הוא נפל בלבנון כמה שנים מאוחר יותר. ואומנם לא הכרתי אותו, אבל הערכתי את חברתי שלמרות הכל הלכה לשיבעה. יוסי, יהי זכרך ברוך וסליחה.

היום בשעה 18:00 שעון ניו-יורק יש טקס יום הזיכרון לחללי צהל בבית כנסת במנהטן!!169e על lexsinton/ave בחיים לא נישכח אפילו בגולה

Yoni mi hermano.. kama kashe haya li lirot et paneja bekoteret haiton jeep, teuna... ani lo eskaj et hazmanim a tovim lo eshjak Ronen

שום יום לא עובר בלי שחושב עליך. ועדיין קשה לי לכתוב בלשון עבר. ניסיתי היום להזכר בכל אותם רגעים, שברי זכרונות,משנת השירות, מהגיוס ומרגעים קטנים בטירונות. לעולם לא אשכח אותך אחי. www.omer.org.il

את בועז ז"ל הכרתי מספר חודשים לפני נפילתו בלבנון. הוא נפל בקרב מיידון ב4/5/88 והוא בן 27. קשה לתאר רגשות בפורום כזה. אתאר רק את הרגע האחרון שבו זכיתי לראותו:גוף מוצג וגבוה, קול עמוק.. הוא הלך לעבודת שדה (היה סטודנט לפסיכולוגיה) ונפנף לי בידו.. מספר ימים אחרי כן בוא נהרג. יהי זכרו ברוך..

doomiya

.ani hay be-holland shomea galy zahal ba-mahshev vbatzfira be. shah 20.00 amadety dom eim bni ben shalosh vahetzy veani bohe ve-haben sheli lo mevin lama