"אנחנו לא בכושר"

האסון של הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, מתואר בלקוניות בשיחה בין קיסינג'ר לאבא אבן כ"אנחנו לא בכושר מלא כעת". זאת ועוד שיחות מפתיעות שניהל מזכיר המדינה במהלך המלחמה, יוצאים כעת בספר חדש. אריאנה מלמד על הרחבת שדה הראייה
אריאנה מלמד

עשרות אלפים בינינו נושאים את זכר הימים ההם כניצולי טראומה. כל שעה, כל יום, אנחנו יודעים לשחזר מתוך מה שנפרש לעינינו במשך השנים. תחילה ידענו רק לומר שב-6 באוקטובר, בשעה 14:00, כשחום יום כיפורים הגיע לשיאו המעלף, נשמעו פתאום צפירות של אזעקת אמת. לחלוטין בניגוד לכל ציפיה הגיונית. מיד אחר כך התמלאו רחובות הערים בכלי רכב צבאיים, והבלבול היה גדול, וקולם של הקריינים ברדיו היה קודר, והמלחמה החלה.

מדי שנה, לקראת המועד הקובע, מתרחבת היריעה. כמעט שלושים ואחת שנים חלפו, וכבר אנחנו יודעים להסיע את הסיפור אחורה, אל יוהרת האומה המנצחת של מלחמת ששת הימים, וגם קדימה – אל הסכם השלום הראשון. אלא שהנפשות הפועלות נותרו בעינן, בתמונה חלקית ומיטשטשת, בשחור לבן. הפרספקטיבה, צריך לומר, לא התרחבה.

"משבר", ספרו החדש של הנרי קיסינג'ר, עתיד לשנות אותה מעט. הספר מוקדש ל"ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", ואף על פי שגם היציאה מווייטנאם זכורה לנו – כבר לא בשחור לבן אלא בירוק-אפור-שחור של המסוק המטרטר מעל גג השגרירות האמריקנית - לא בגללה נקרא את הספר. היא גם לא משמשת כמוקד העיקרי שלו, ותיאור מהלכה קצר בהרבה.

הרחבת שדה הראייה

לעיקר, איפוא: הנרי קיסינג'ר יכול היה לקחת את החומרים שבידיו – תעתיקי שיחות הטלפון שביצע בתפקידו כמזכיר המדינה בימי מלחמת אוקטובר – ולהשתמש בו כרקע, כגלם וכמקור לא אכזב לציטטות בספר מלומד על אודות הימים ההם. בחירתו כאן מפתיעה ומצויינת: פשוט ליטול את התעתיקים כפי שהם, בעריכה קלה, ולהציג אותם בפני הקורא. לא זכור לי ספר אחר על מלחמת יום כיפור שנעשה בו כך, והתוצאה מפתיעה ומטלטלת, מחכימה ובעיקר מאפשרת לקורא הישראלי להרחיב את שדה הראייה למקומות שבהם טרם היינו כשחזרנו שוב ושוב על סיפורה של המלחמה.

כי מה שנחווה כאן כאסון של היומיים הראשונים, מתואר בלקוניות בשיחה עם אבא אבן כ"אנחנו לא בכושר מלא כעת" ותו לא: ומה שהתפרש כידידותו האמיצה של הנשיא ניקסון לישראל בשעת צרה, בעצם שונה מאוד כשמצותתים למציאות: "בכל מקרה הישראלים לא יגיעו למצב שבו יגידו לנו: לא נסכים להסדר אלא על בסיס מה שבידינו. הם לא יכולים לעשות את זה, הנרי. הם לא יכולים לעשות לנו את זה שוב. הם עשו לנו את זה במשך ארבע שנים, אך לא עוד" - אלו דברים שנשמעים ב-8 באוקטובר. ניקסון כבר חוזה ש"הישראלים יכו את הברנשים הללו מכה קשה", הוא כבר מריח ניצחון – העובדה שיידרשו עוד יותר מאלפיים מתים (בצד שלנו) כדי לאמת את התחזית איננה נלקחת בחשבון, איננה מהווה שיקול במדיניות החוץ.

קיסינג'ר שוחח עשרות פעמים עם אבא אבן, שמחה דיניץ (אז שגרירנו בארצות הברית, ומי ששימש ככביש-עוקף-שר-חוץ ומתווך בין קיסינג'ר לבין גולדה מאיר), אנטולי דוברינין (שגריר ברית המועצות לאו"ם) ועם שר החוץ של מצרים, סוריה, בריטניה ואפילו פורטוגל – אי אפשר שלא לחייך כשמתגלה גם מעורבותה של פורטוגל בסמטוחה הכללית. היא סירבה תחילה להתיר למטוסי הרכבת האווירית של ארה"ב לנחות לתדלוק בתחומה, ואחר כך ספגה איום ממוקד – והתרצתה. לפורטוגל היה באותה עת משבר משלה באנגולה, והיא היתה זקוקה לתמיכה אמריקנית.

פרספקטיבה, אמרנו. הנה, ברנט סקוקרופט – יו"ר המועצה האמריקנית לבטחון לאומי באותה עת – מודיע לקיסינג'ר כי השריון פרץ את הקווים הסוריים ב-11 באוקטובר, ומוסיף "הם נמצאים ארבעה קילומטר מזרחית ל...", וקיסינג'ר קוטע אותו: "זה לא אכפת לי". קרבות הירואיים בעינינו, פסיק קטן במאבק הגדול שלו להשיג הסדר – בעיניו. בעינינו, הרוסים היו האנשים הרעים בסיפור, אבל משיחה עם אנטולי דוברינין מתברר גם כי היו מגלומניים. הם לא רצו רק הפסקת אש, אלא חשבו כי יצליחו "להחליט על המצב בקנה מידה גדל – ופירושו של דבר לסלק את הסיבה לכל הסכסוך". והם נכשלו, כמובן.

לא מאמינים לאף אחד

מן השיחות, לפעמים עשרות רבות לאורך יום עבודה מתיש, עולה דיאלוג שכמובן יכול היה להיכתב בידי יוצרי "הבית הלבן", אבל הוא מעניין בהרבה משום שהוא אמיתי לגמרי, ומשום שבקריאה מאוחרת אפשר לפענח את הדמויות באופן ששום היסטוריון לא התיר לנו לעשות עד כה. בעיקר את הדינמיקה הסבוכה שביניהן: איש אינו מאמין לאיש, איש אינו סומך על איש. בכל שיח בוחנים הסובייטים מחדש את אמינותו של קיסניג'ר, וכמעט אפשר לראות אותו מטיח את אגרופו במכתבה כשהוא חוזר איתם, שוב ושוב, על עיקרים ראשונים והסכמות נושנות.

הישראלים לא מגלים נואשות לרגע אחד. מבית הכל נדמה כמתפרק בעוד דקה או שתיים, אבל שמירת הפאסון מעוררת התפעלות – או שהיא חלק מן האטימות הכללית בה לקה ממשל גולדה? קיסינג'ר מניח לנו להכריע ואינו נוקט עמדה.

מה שעולה בבירור מכל הספר הוא, הפחד הנורא של הנפשות המעורבות מפני אובדן תקשורת. באוקטובר 1973, לא היו קווי טלפון זמינים בין הניצים השונים. את הפקס טרם שיכללו לדרגת מכשיר ביתי. ידיעות חשובות חששו להעביר בטלקס. ניתן היה כמובן לגייס יחידה של קריפטוגרפים מוכשרים ולשלוח אותה לארבע קצוות תבל כדי להתקין מערכות תקשורת בטוחות עבור כולם, אבל כדי שחזון כזה יתגשם היה צורך בשלום עולמי – או באינטרנט. כידוע לנו, האינטרנט הגיע קודם.

אבל ב-1973, בהיעדרו, מעמוד לעמוד מתבררת רופפותו של הקשר בין כל הצדדים המעורבים בסכסוך. "דיברת איתו? תדבר איתו? אתה בטוח שהוא הבין את מה שאמרת לו?", כך, פעם אחרי פעם, קובעי מדיניות, שרים ושועים חרדים מפני האלם, אי ההבנה, ניתוק התקשורת. האם כאלה הם פני הדברים גם היום? בעוד שלושים שנה, כשמסמכי המשברים הנוכחיים ישוחררו, נוכל לדעת.

"משבר", הנרי קיסינג'ר. מאנגלית: יצחק טישלר, הוצאת שלם – הספריה להגות דמוקרטית, 468 עמודים. הספר יצא לחנויות לקראת ראש השנה.