נראה שבצומת ההיסטורי הנוכחי, ישראל בוחרת בדרך של העמקת הקולוניאליזם הפנימי. השליטה והאפליה של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל אינן חדשות כמובן, אך נראה שהן רק מתעצמות בעקבות הנסיגה מעזה ותוך כדי ציפייה לנסיגות נוספות. מספר דוגמאות מהתקופה האחרונה ימחישו זאת. תחילה, הדיון המתמשך ב"בעיה הדמוגרפית", המוליד חרושת יוזמות לדחיקת הערבים מהחיים הישראליים. אלו כוללות ההצעות ל"חילופי אוכלוסייה" בין ההתנחלויות למשולש, במסגרתם מתבקשים ערביי המשולש לשלם במעמדם האזרחי עבור פשע ההתנחלויות שבנתה ישראל. שנית, תוכניות שונות לנגב - ובמיוחד יוזמת המועצה לביטחון לאומי - תומכות בפינוי כפוי של כפרים היושבים ברובם על אדמות אבותיהם. שלישית, התקנות לשעת חירום אוסרות זה מספר שנים על מימוש אחת מזכויות האזרח הבסיסיות ביותר - איחוד משפחות של ערבים מישראל עם פלסטינים מהשטחים.

היוזמות הללו משווקות על-ידי המדינה בעטיפות צלופן: "חוק וסדר" בעניין הבדווים; "שלום" בעניין העברת המשולש; או "מניעת טרור" בעניין איחוד המשפחות. אך עילות אלו מופרכות ומצפינות את הגזענות העמוקה של המדינה האתנוקרטית, הפועלת במרץ - ובאופן לא דמוקרטי בעליל - להעמקת השליטה היהודית, תוך הדרת האוכלוסייה הערבית הישראלית ממשאבי הכוח והקרקע הציבוריים. באופן אירוני, פרסמה השבוע ועדת החוקה של הכנסת את טיוטת החוקה העתידית למדינה. אותם פוליטיקאים, שרוממות החוקה הדמוקרטית בגרונם, מעצבים בו-זמנית מדיניות ההופכת את ישראל למדינה של אפרטהייד זוחל.

עדות אישית תוסיף לתיאור המגמה: לאחרונה הייתי שותף לשני מהלכים מתסכלים, אשר ניסו לתקן דפוסים עמוקים של אפליה נגד המיעוט. השתתפתי בשלבים הראשונים של התוכנית למטרופולין לבאר-שבע, שהגדירה את המרחב המתוכנן כ"דו לאומי" והתקדמה לקראת פתרון עבור רוב הכפרים הלא מוכרים, עד שמהלך זה טורפד על-ידי אולמרט. התוכנית בגרסתה הנוכחית שוללת הכרה מ-34 כפרים באקט ברור של נישול תכנוני. השתתפתי גם בדיונים של קבוצת גיאוגרפים על גבולותיה העתידיים של ישראל, שם הושגה אמנם התקדמות לעבר קבלתו המחודשת של הקו הירוק, אך לא ניתן היה להגיע להסכמה על רעיון העברת המשולש בו ממשיכים להחזיק מספר גיאוגרפים. עקב בעיות אלה נאלצתי להסיר את שמי משני הפרויקטים, המהווים עדות ממקור ראשון לתפיסות הקולוניאליות המושרשות בדפוסי המחשבה הציוניים.

אך ההיסטוריה מלמדת שגישת הקולוניאליזם הפנימי מועדת לכישלון. הנה, לאחר שנים רבות של ניסיונות דיכוי, נאלצו שלטונות טורקיה ועיראק להעניק זכויות לא מבוטלות למיעוט הכורדי. למרות ההבדלים ביניהן, ברור ששתי המדינות נכשלו בכפיית שינוי הזהות והמטרות של המיעוט ויצרו התנגדות עמוקה לשלטון. אך ניסיונות בכיוון ההפוך של דמוקרטיזציה הניבו לרוב שיתוף פעולה מחודש בין רוב ומיעוט, כמו בצפון אירלנד או בהודו. כדאי אם כך שדווקא אל מול עליית החמאס, המציב חלופה חדשה של זהות לערבים, יפקחו מעצבי המדיניות את עיניהם ויבינו את ההשלכות ההרסניות של הפיכת הערבים ל"כורדים שלנו", אל מול האפשרויות החיוביות הגלומות ביישום מדינות שוויונית כלפי כל אזרחי המדינה וקהילותיה.

פרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב