הילד זז כל הזמן, כועס ומייאש? כל הדרכים להרגיע

מאת דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית, ואורית שטיבר

"החיים עם שחר (4) הם רכבת הרים מסחררת ובלתי נגמרת", מודה אמו רננה, שעסוקה בלהרחיק את ידיו מהכוס הקרובה ולמנוע תאונה מצערת בפעם המי יודע כמה באחר-צהריים אחד. "הוא לא נח לרגע ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים", היא מתלוננת. "אני מפנה את הראש לשנייה ומוצאת אותו בתוך הארון של המג'ימיקס, שני סנטימטרים מהלהב החד. את התריסים הפסקתי לפתוח כבר מזמן, מחשש שהוא יטפס על המעקה. קשה עוד יותר העובדה שהוא ממהר לכעוס ומגיב באופן קיצוני למקרים פעוטי חשיבות. אם בטעות נלחץ לו כפתור הטלוויזיה והיא כבתה, הוא יכול לזרוק את השלט ולהקים מהומה שלמה במקום פשוט להדליק אותה מחדש. זו התמודדות מאוד קשה".

רננה מספרת כי כבר כתינוק שחר היה פעיל יותר מחבריו. הוא זחל במהירות, דחף והפיל חפצים רבים וירד מהמיטה לבדו עוד לפני שידע ללכת. אחד המשחקים האהובים עליו היה התנגשות חזיתית ומפחידה, לדעתה, עם בני

המשפחה, והחיבוקים שלו היו מאז ומתמיד עזים ומפתיעים בעוצמתם.

"פגישה עם חברות היא משימה של ממש", היא מוסיפה. "אני כבר לא מדברת על כך שאין לי שום אפשרות לשבת ולשתות קפה בנחת, אבל הוא כל הזמן חוטף צעצועים מילדים אחרים, מרביץ ושובר דברים. לפעמים ממש לא נעים לי מהחברות".

שחר הוא מה שפרופ' סטנלי גרינשפן, אחד הפסיכיאטרים המובילים בתחום הילדים בארצות הברית, מכנה: ילד אגרסיבי-אקטיבי.

בעבר גרסו מומחים לפסיכולוגיה כי התנהגות הילד היא תוצאה ישירה של התנהגות הסביבה ובעיקר של ההורים, אולם היום הדעה הרווחת היא שתינוקות אינם נולדים כלוח חלק שניתן לחקוק בו כל דבר. בשנות ה-50 של המאה העשרים נהגו פסיכולוגים לכוון אצבע מאשימה אל ההורים בכל הקשור להתנהגויות שונות של ילדיהם, ובכך תרמו במידה רבה לתחושות אשם כבדות בקרב ההורים, מבלי להועיל להם.

שנים אחר כך השתנתה הגישה באופן דרמטי ואומצה גישה הפוכה, שלפיה ילדים "קשים" נולדו כך. הסיבה להתנהגותם, סברו המומחים, היא ביולוגית, ולהורה אין ברירה אלא ללמוד לחיות עם אותן תכונות של ילדיו. גם הגישה הזאת לא הועילה ואף הותירה את ההורים מוגבלים ביכולתם לסייע לילדיהם.

היום מקובלת בקרב פסיכולוגים הגישה שכולנו נולדים עם טמפרמנט מסוים, וכי יש ילדים עם טמפרמנט מאתגר יותר מאחרים. ילדים אלה מציבים בפני הוריהם אתגרים חדשים וקשים, והקושי הכרוך בגידולם וחינוכם אינו אפיזודי כי אם קבוע ומצריך מההורים אנרגיה רבה וכוחות נפשיים גדולים.

אבל ילדים מאתגרים כמו שחר, המוגדר אגרסיבי-אקטיבי, אינם חייבים להיכנע ל"צו הגורל". גרינשפן מציע גישה אופטימית יותר, שלפיה החיים עם ילד שהיה בתחילת דרכו מאתגר או "קשה" אינם חייבים להיות שדה קרב תמידי. על פי גישתו, שאותה הוא מציג בספרו "הילד המאתגר" (הוצאת Perseus books), גם תכונות הנתפסות ככאלו שאינן משתנות, כמו פחד מגירוי חדש, תגובות ממהרות לכעוס, או חוסר רצון להתערות בחברה ולשחק - ניתנות לשינוי משמעותי.

למעשה, טיפול של ההורים בשלבים מוקדמים, הוא מסביר, יכול לא רק לשנות את התנהגותו של הילד ואת אישיותו אלא אפילו את הדרך שבה מערכת העצבים שלו פועלת. לפי גישה זו יכולים ילדים מאתגרים להפוך נעימים יותר, גמישים ובוטחים באחרים.

הילד האגרסיבי-אקטיבי נחשב על ידי גרינשפן אולי לילד המאתגר ביותר. הוא גורם להורים לחוש כעס רב וייאוש, אולם יש לזכור כי כולנו אנושיים ותחושות הכעס אינן נמנעות. לטענתו, אם נדע לאזן אותן באמפתיה ובקרבה רבה לילדנו, נוכל להוביל אותו להישגים יפים, להגביר את המוטיבציה שלו ולתעל אותה לדרכים נפלאות.

לגרינשפן חשוב מאוד להדגיש כי ההורה אינו הסיבה למצב הקיים, אך הוא יכול להיות הפתרון. כאשר מסירים מעל ההורה את האשם ובמקביל משחררים מהאשמה גם את הילד, ופועלים באופן נכון, ניתן לעשות, לאורך זמן, שינוי עצום.

לפי גרינשפן, ישנה חשיבות גדולה למפגש בין אישיות ההורה לזו של ילדו. לדבריו, קודם כל יש להבין את הילד ואת הטמפרמנט שלו, לרדת לעומק המשמעות שלו, ובשלב הבא לנסות לפגוש את הילד במקום שיעזור לו ולהורה עצמו. מובן שעל ההורה לזכור כי הילד אינו יכול להשתנות, בוודאי לא בשלבים הראשונים לחייו, ולכן על ההורה מוטלת האחריות להתאים את עצמו.

הילד האקטיבי-אגרסיבי נמצא בתנועה מתמדת. הוא רץ במקום ללכת, עושה במקום לדבר, פועל ואחר כך חושב. הוא מתנועע ללא הרף, נוגע בכל דבר, נהיה מתוסכל בקלות ומגיב לא פעם במכות.

• התינוק - תינוק אקטיבי-אגרסיבי מתגלה כפעיל במיוחד. כבר בגיל מוקדם הוא מסוגל, למשל, להשתחל מתוך הסל-קל שלו. הוא נע ונד בכל חלקי הבית בשלבי הזחילה שלו, ולמעשה אסור להסיר ממנו את העיניים לרגע, פן יגרום נזק או אף יפגע בעצמו. הוא מגיע לכל מקום, רץ וקופץ ומאלץ את ההורים לרדוף אחריו שוב ושוב.
  

• הפעוט - ילדים רבים המוגדרים אקטיביים-אגרסיביים זקוקים לגירוי פיזי חזק. הם ירבו להתנגש בהורים ובחברים מרצון, יגלשו במגלשה בגן השעשועים עם פניהם כלפי מטה דווקא, ירבו לגעת בחפצים שונים, ולא פעם ישברו אותם. הם ופועלים באימפולסיביות ואינם יושבים בשקט. כאשר יישבו עמם ליד השולחן, הם ירביצו, ימשכו בשערות, יצעקו ויהיו בחוסר שקט תמידי. אלו הילדים שיברחו מהגן, יקפצו מעל גדרות ויביאו את הוריהם לכדי כעס לעתים קרובות.
  

• גילאי 6-4 - ישיבה שקטה בשעת מפגש בגן או במשך שיעור של 45 דקות היא משימה כמעט בלתי אפשרית לילד אקטיבי-אגרסיבי. הוא יפעל באימפולסיביות, יתרגז ויתפרץ כאשר ילד אחר בכיתה יקבל את רשות הדיבור במקומו, יתקשה מאוד לעמוד בתורים ויתרגז במהירות. בדרך כלל הוא יצטיין ויתבלט במשחקי כדור.
  

הילד האקטיבי-אגרסיבי כמה לגירוי פיזי. שלא כמו הילד השקוע בעצמו, למשל, המגיב לגירוי דומה בהתכנסות, המערכת המוטורית אצל ילד אקטיבי-אגרסיבי מובילה אותו "להשליך" את עצמו על העולם כדי לקבל את התחושות להן הוא זקוק. רגישותו הפחותה לכאב מוליכה אותו להיתקל ולהתנגש, כל עוד יקבל את אותו גירוי פיזי שהוא מחפש.

בגלל כמיהתו הגדולה לתנועה, ייראה הילד האקטיבי-אגרסיבי כאילו אינו קשוב, אך אין זה נכון. הוא פשוט עסוק בלחפש ולרצות את התנועה.

לעתים סובלים הילדים הללו מקושי אודיטורי (שמיעתי) או מקושי בתכנון התנועה, ואז מצבם אף מסתבך כיוון שהם הופכים מסורבלים, דבר הגורם להם להתנגש וליפול ומשום כך להתעצבן ולעצבן את הסובבים אותם. פעמים רבות טונוס השרירים שלהם נוקשה, ואם קיימת בעיה בתכנון המוטורי, פעולותיהם עלולות להתפרש לא נכון. לדוגמה, אם הילד רץ ואינו מתכנן נכון את צעדיו, הוא עלול להתנגש בחברו. אם הוא תכנן להושיט ידו לכיוון האף, הוא עלול לפגוע בעין. במצבי לחץ והתרגשות יחמירו הסימנים והקושי יגבר עוד יותר.

חשוב לדעת כי כשהילד פוחד, הוא הופך אגרסיבי אף יותר. להורים ולסביבה קל יותר להזדהות עם ילד חרד, ואילו כאן, אנו עדים אך ורק לתוקפנות וקשה לזכור שמתחת לפני השטח קיימים חששות כבדים, שיש להיות קשובים אליהם ולגלות אמפתיה. במקרים רבים, ילדים שמצליחים להביע את חרדותיהם ואת חולשותיהם מצליחים אף להפחית מרמת האגרסיביות המאפיינת את התנהגותם.

לילד האגרסיבי-אקטיבי חשוב שהכל ייעשה על פי דרכו. משום כך התקשורת עם האחר חשובה לו פחות. ההדדיות, המחשבה על מה משדר הצד השני - אלה אינן קיימות כמעט, והדבר גורם לא פעם לתסכול גדול מצד הסובבים אותו כאשר הוא אינו מקשיב להסברים.

חשוב לציין כי יש להבחין בין הילד האגרסיבי-אקטיבי לבין הילד הסרבן, לפי הגדרותיו של גרינשפן. הראשון הוא ילד אימפולסיבי המגיב באופן פיזי למצבים רבים, ואילו הילד הסרבן מביע עקשנות ושתלטנות. לעתים הילד מתאים לשני האפיונים.

גרינשפן מצביע על הפוטנציאל העצום הטמון בילד האקטיבי-אגרסיבי משום האנרגיה הרבה שלו. אם ישכילו ההורים לתעל את האנרגיות הללו בדרכים מועילות, יהפוך הילד ליצירתי, כריזמטי, מתלהב ומלהיב ויוכל להיות "פותר בעיות חושב" ולא "עושה".

חום ומעורבות. לפני הצבת הגבולות החשובה, יש לבסס עם הילד קשר חיובי וחם עם מעורבות רבה בחייו. חשוב להעצים את הסיטואציות החיוביות שמתרחשות מטעמו ולתת להן נפח רב. יש לגלות אמפתיה לפגיעות הקיימת

מתחת למעטה הכעס. אין להתייאש מהתנהגותו ויש לפגוש את הצדדים החיוביים של הילד הקיימים, כך מזכיר גרינשפן, אצל כל ילד וילד.

תקשורת דרך הבעות פנים ומילים. הילד האקטיבי-אגרסיבי מגיב במהירות וללא מחשבה, ולכן יש ללמדו שלא הכל בחיים נע סביב המעשים. ישנם שלבי ביניים ורמזים, ועליו ללמוד לעצור לרגע ולבחון את המתרחש. שימוש רב ואפילו מוגזם בהבעות פנים ובהסברים מילוליים בקול רם וברור, יפנו את תשומת לבו ויחדדו את קיומם.

לדברי גרינשפן, כאשר גוערים בילד, כדאי להשתמש באופן הדרגתי בטונים עולים כדי לאפשר לו להגיב לטון הנמוך ביותר שהוא יכול.

הצבת גבולות תקיפה. לילד אין גבולות פנימיים והוא זקוק לעזרה מבחוץ. משום כך, יש להציב בפניו גבולות ברורים ותקיפים, אם כי יש להיזהר מגבולות נוקשים מדי ולא אמפתיים.

חשוב לזכור כי הילד האקטיבי-אגרסיבי זקוק להרבה אהבה ופרסים. אלו הם הדברים היחידים המפעילים אותו, ויש לנצל את השימוש בהם בחוכמה. חיוני אף לא לאיים לחינם. לפני הצבת גבול או מתן עונש יש לחשוב אם הפעולה מתאימה ומוצדקת ולאחר ההחלטה אין לסגת ממנה, אחרת יהפכו הגבולות לחסרי משמעות ויאבדו כליל מכוחם.

עידוד משחקי הדמיון וויכוחים. משחקי דמיון וויכוחים, מסביר גרינשפן, מלמדים את הילד לשיים (להעניק שם) את הרגשות ומאפשרים לו לפתח יכולת התבוננות עצמית ולהבין את רגשותיו. עוד הם מועילים לפיתוח פרספקטיבות שונות שיגרמו לו להבין מדוע נעלב חברו או למה אבא כועס.

אם מתעורר ויכוח לאחר שההורה קורא לילדו לשכב לישון, אך הילד רוצה להמשיך לשחק, יש לנסות לעודדו להסביר מדוע הוא רוצה להמשיך במשחק ומה הוא מרגיש. אפשר להשוות בין מה שקרה אתמול למה שמתרחש היום. יש להסביר לו את עמדתנו ומדוע חשוב לנו שיפסיק את המשחק. אין להישאר במסגרת החוקים הנוקשים: "ככה זה וזהו", אלא ללמדו את המורכבות של הסיטואציה.

דרכי הרגעה וויסות עצמי. חשוב מאוד ללמד את הילד להירגע, לווסת את עצמו ולהתעניין בסביבה. ילד אקטיבי-אגרסיבי זקוק לגירוי רב כדי להרגיש "חי". יש לספק לו את הגירוי, אך גם לנתב אותו לחוויות מארגנות. למשל, לילד הזקוק למגע תמידי ניתן חרוזים או פלסטלינה לאחוז בידיו. אם אנו נמצאים בבית, ניזום מדי חצי שעה פעילות פיזית. נדאג שתהיה בבית קערה מסתובבת וטרמפולינה ונפנה אותו לשחק בה. פעולות אלו ילמדו את הילד בסופו של דבר למצוא את הדרכים להרגיע את עצמו.

ניתן אף למצוא משחקים שישלבו פעולה מהירה ואיטית לסירוגין כמו ''אחת שתיים שלוש דג מלוח", המצריכים ריצה ועצירה פתאומית, ואף משחקים המשלבים מוטוריקה גסה ועדינה, כמו לרוץ ולעצור ולהשחיל חרוזים, או בגיל מבוגר יותר, משחק "חפש את המטמון", הדורש ריצה ואז קריאת הרמז. משחקים מסוג זה יגבירו את יכולת הוויסות שלו וילמדו אותו למצוא בעצמו את הדרכים לעשות כן.

תחושת קרבה לאחרים. לאחר שהילד למד לווסת ולהרגיע את עצמו, אפשר ללמדו דרכים לחוש קרוב יותר לאחרים, על ידי כך שנשמש לו מודל. אם למשל הילד פונה אלינו בעודנו משוחחים בטלפון, לא נתעלם ממנו אלא נעצור לרגע את השיחה ונבקש ממנו להמתין מעט או להביא משחק ולשחק לצדנו. נלטף אותו תוך כדי השיחה או נושיב אותו על ברכנו. חשוב להביא בחשבון כי סבלנותו קצרה ובקלות ניתן להגיע לפיצוץ.

יש לספק חום וקרבה לפני הכל, ורק אחר כך אפשר לבוא בדרישות. אם נפנה אליו בגישה נוקשה, חסרת סבלנות ושולטת, לא נשיג דבר. דווקא ההתנהגות הסבלנית, החיפוש אחר פשרה והתחשבות, ילמדו אותו בעצמו לנהוג בדרך זו.

מעורבות רגשית. כדי לעורר תגובה רצויה כדאי ליצור אצל הילד תחושת עניין, לערבו רגשית ולהביאו לידי כך שיהיה לו אכפת. בתחילה, יש להסב את תשומת לבו ולוודא כי הוא מביט ושומע. אחר כך לחפש אחר גירוי שיפתה אותו. אם רוצים שיגיע לשולחן לארוחת הערב, אפשר לבקש ממנו לנחש מה יש לאכול היום, אולי לפי הריח. אפשר לנסות להחביא את הארוחה ולאלצו לנסות ולהציץ. הרעיון הוא ליצור מעין הקדמה לשאלה, לבקשה או לפעולה הרצויה, לוודא שהוא איתנו, ואז לפעול באופן מעורר עניין.

עידוד השיחה. כשהילד עומד לפעול באופן אימפולסיבי, יש לעצור בעדו ולנתח את מעשיו. אם הוא שועט לעבר הדלת במטרה לרכב על אופניו, כדאי להימנע מתשובה מהירה של "כן" או "לא" ולפתח דיון: למה אתה ממהר לצאת? לאן אתה רוצה לנסוע? איזו דרך תבחר? חשוב להפוך כל סיטואציה להזדמנות ללימוד והתבוננות עצמית.

שיטה לפתרון בעיות. עדיף שלא לספק לילד פתרון ספציפי למכשול או בעיה, כי אם ללמדו שיטה לפתרון כללי, שממנה יוכל להקיש על מגוון מצבים. למשל, אפשר ללמדו כמה אפשרויות תגובה כאשר הוא "כועס על מישהו", ולאו דווקא כאשר רועי מציק לו, או לוקח לו צעצוע. רצוי לעשות הכללות, למשל להמליץ לו לדבר או לפנות למבוגר במקום להרביץ.

התמקדות בכעס. קל מאוד להיות במצב של כעס תמידי מול ילד אקטיבי-אגרסיבי, אך מרכז יחסים כעוס ועכור מביא לתחושת אהבה מעומעמת ביותר, ואין ספק כי הילד חש בכך. הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו ושאין אוהבים אותו כפי שהוא. חוויה מסוג זה עלולה לגרות ולהגביר תגובות אגרסיביות אצל כל ילד, ועל אחת כמה וכמה אצל הילד האגרסיבי-אקטיבי. ילדים אחרים יוכלו להגיב באדישות, הסתגרות או אפילו פגיעה עצמית, ואילו אצל ילד מאתגר זה, כל מצוקה מתורגמת מיד לאגרסיה ולהחמרת הסימפטומים ההתנהגותיים.

תגובות כאלו, מדגיש גרינשפן, מגבירות את תחושת הכעס בקרב ההורים ומכניסות את המשפחה למעגל כעס שקשה לצאת ממנו.

הצבת גבולות נוקשים. ילדים אקטיביים-אגרסיביים חייבים, כאמור, גבולות ברורים ביותר, על אף הקושי הרב בהצבתם. הורים רבים חשים עייפות רבה, חוסר כוח וייאוש ומרפים מהניסיונות להציב גבולות, ואילו הורים אחרים מציבים עלולים להציב גבולות נוקשים יתר על המידה, המגיעים ממקום של נקמנות, רוגז וענישה. זהו כמובן אינו אקט חינוכי.

הסלמה קיצונית. לטענת גרינשפן, במשפחות רבות כאשר הילד מבצע דבר מה אסור, ההורים מגיבים באופן הדרגתי. בהתחלה הם מפנים למשל מבט נוקב, אחר כך גוערים, מאיימים ורק לבסוף נוקטים סנקציות. במשפחות עם ילד

אקטיבי-אגרסיבי יש נטייה, בגלל הכעס ואינטנסיביות המאורעות, להסלמה קיצונית מיידית, לתגובה בעוצמות חזקות מדי ואפילו למכות. יש להשתדל להימנע מסוג זה של תגובה. פעולה זו מחריפה את ההסלמה ההדדית. כדאי אף להיות ערניים למעשיו ולהגיב עליהם באופן מיידי, כדי שלא להגיע להסלמה.

מעברים בין "הורה טוב" ל"הורה רע". לעתים מחליטים ההורים לשנס מותניים ולהפוך נחמדים במיוחד בהתנהגות מול ילדם. הם נוקטים גישה מתחשבת ורכה מתמיד מתוך תקווה מחודשת ש"עכשיו הכל יסתדר". כאשר לא חל שינוי בהתנהגות הילד, הם עלולים לעבור בקיצוניות מאותה רכות יתרה לנוקשות יתרה, מחוסר הצבת גבולות להצבת גבולות מוגזמים. הגישה הנוקשה מעוררת תחושת אשמה המביאה שוב את ההורה להפוך ל"הורה הטוב" וחוזר חלילה. גרינשפן מוסיף כי דינמיקה מסוג זה עלולה להופיע אצל אותו הורה או בין האם לאב הנוקטים דרכי פעולה שונות מול ילדם.

היעדר משחק ושיחה. הצבת הגבולות האינטנסיבית וההתמודדות הקשה אינה מותירה זמן רב, אנרגיה ואף חשק לעסוק בפעילויות נוספות עם הילד, וכך קורה שהורים רבים אינם מפנים מקום למשחק ולשיחה, בעוד שדווקא אלו יכולים ללמדו להשתמש ברעיונות במקום במעשים. יש ליצור שיחות על רגשות, לשאול "מה אני מרגיש", "מה מרגיש האחר", במטרה ללמד את הילד דרכים להגיב ולפתח את האינטליגנציה הרגשית והחברתית שלו.