עם סגולה
בשנים האחרונות הפך ל"ג בעומר לחג הסגולות - כשהשיא הוא השקיית העולים למירון בח"י רוטל - מיץ בטעם פטל העושה נפלאות. טלי פרקש, בן אדם מאמין, מסרבת לשתף פעולה

ל"ג בעומר במירון הוא אירוע של "פעם בחיים". כלומר, אם יצאת משם בחיים אוחז בחירוף נפש בדרבוקה בזרוע ימין ומבחר קמיעות בשמאל, רצוי מאוד לבוא לביקור חוזר בסתם יום חולין, בלי אש מדורות וצפיפות עד כדי עילפון, רק להודות על הנס.

 

בשנים האחרונות התווספה "לעליה מירונה" גם סגולה אופנתית. משקים את העוברים ושבים בכמויות בלתי נדלות של מיץ ממותק והרי לכם סגולה בדוקה בטעם פטל לכל הברכות והישועות. עקרות שנפקדו, חולים נרפאו, כל אחד והקטע הסגולתי שלו. אבל מה עם איזה בורקס קטן בצד לרעבים? מאפה קטן כדי להשקיט את הקיבה המקרקרת מעשן המנגלים? זה כבר לא חלק מהסגולה, זה לא נמדד בליטרים. המציאות בשטח מלא הפיח והאפר קובעת חד משמעית, היגיון לא נדרש. תמיד ימצאו חסידים נלהבים שמוכנים ללכת אחרי הסגולה באש, במים ובטרופית.

 

לידיעתכם: באותה שיטה ממש "הוחלט" שקבר רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה הוא מעוז הרווקים, "שסגולה לעשירות" היא גביע מיוחד שהוכן ממישמש של מתכות על פי מועדי הירח (לא להיפך!). כך בדיוק יוצאים מעשים טובים וכוונה ראויה מכלל פרופורציה.

 

למרות היותי אדם מאמין ולכאורה מחויבת בקבלה ללא עוררין של דברים שאינם ניתנים להסבר רציונלי, תצטרכו לסלוח לי כשזה נוגע לסגולות. שם יכולת האמונה שלי מתנדפת מבעד לחלון. אני מקבלת את המשוואה של: "עשה טוב ויהיה לך טוב", אבל כשזה מגיע להבדלים בין מיץ תפוזים לבורקסים, קבר זכריה וקבר האר"י צר לי, אבל זה מאבד מבחינתי את המשמעות.

 

איכשהו כשלסגולה המדוברת יש בסיס אחיזה הגיוני, אפשר לשתף פעולה. לפחות אם לא בלב אז חיצונית. אבל מה עושים כשגם זה הפך למיותר? במוצאי חג סוכות שלפני לידת בני, חמי, איש מקסים ורציונלי הושיט לי אתרוג וביקש ממני לתת ביס לפיטם. הסברים מניחי דעת לא קיבלתי, רק נאמר לי שזו סגולה ללידה קלה. נגסתי, למה להתווכח? אך הטעם המר נשאר, תרתי משמע.

 

לטבול במעיין, נגד לידת עכוז

אבל אחרי שחברה טובה ילדה עם שקית אבני אודם מתחת לראש ואחרת שהלכה לטבול במעיין נידח כדי שהתינוק יתהפך סוף סוף, הבנתי שיצאתי בזול. אחרים הלכו רחוק יותר. מה הקשר באמת בין אתרוג, או אבנים ללידה? ואיזה מעשה טוב נעשה שבזכותו נוספו לי כמה נקודות זכות בטבלה שלמעלה? בינתיים לא קיבלתי על זה תשובה.

 

נראה שמשהו מוזר עובר עלינו. סתם לתפוס פינה ולנהל שיחה צפופה עם אבינו שבשמים, לספר במילים שלנו את הקושי, הכאב ולבקש ישועה - זה כנראה "אאוט". לערוך "תיקונים" בחצות הלילה בקברים נידחים, רצוי בשטחים זה "אין". אי אפשר כבר להסתפק בצדקה "רגילה" לעניים "רגילים", בלי תוספת מפוקפקת של "כוונות וייחודים".

 

לא ברור כיצד הגיעו רבות מהסגולות המשונות האלה למעמדן כחלק אינטגרלי מהיהדות. מאגיה לבנה? השארת הג'ין בחוץ? כפי שלחשה בשקט אישה מבוגרת שדחפה קמע לי שום, המילה האחרונה, לתיק של הילד.

 

בין כל "הסיפורי ההצלחות" שיגרמו לך הספקן, קטן האמונה, לתהות האם יש דברים בגו. מסתתר גם פחד כפרי ימי-ביינמי כזה, שגורם לנו לשבור נרות במדורה, לפזר מלח על פתחי הבית ולשים שלוש קמעות בעגלה. כי לך תדע, אולי הימנעות מכך תביא לדלת את אשמדאי לכוס קפה.

 

אז כן, נעניתי להצעה ותליתי את התמונה של הצדיק הזה, נגד העכברים במקום להזמין הדברה. בינתיים "זה עובד", גם אם לא ברור לי בדיוק מה. גם אמרתי יפה תודה לכל מי ששלח לי ספרי מלאכים, חמסה ונ"צ של קבר הצדיק החדש "שהתגלה". אבל נשארתי "מיושנת". מבחינתי להרבות במעשים טובים ונתינת צדקה הם המפתח האמיתי לברכה. אולי אני לא מתקדמת "סגולתית", אבל זו אני ובזה אני מאמינה. 

 

קישורים ממומנים
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה עם סגולה
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד