שתף קטע נבחר

השבוע הראשון עבר בשלום

מירי ואדם כבר התאקלמו. בינתיים הם עדיין ישנים על המגדלור, אבל רוצים כבר לעבור לבית החדש, מתנחמים ביופי, בצ'טים ובארוחות הדגים

בדרך לזנזיבר היום הראשון היום השני היום הרביעי 
היום החמישי היום השישי היום השביעי 

בדרך לזנזיבר

היום הראשון למסע: לא מצליחים להירדם

זה אמיתי. אנחנו יושבים במטוס בדרך לאתיופיה, מתים מהתרגשות מגודל החוויה שזכינו להיות שותפים לה. פתאום הכל הופך ממשי. עד עכשיו זה נראה כמו חלום טוב שעוד מעט וייקטע על ידי השעון המעורר, אבל עכשיו זה אמיתי: אנחנו בדרך אל האי. היעד הוא אתיופיה ואנחנו בדרך, מאוד עייפים, אבל לא מצליחים להירדם.

הטיסה לאתיופיה ארכה כארבע שעות. לקראת סיומה התגלו מתחתינו נהרות חומים מבוץ, שדות ירוקים נושקים ליערות עם צמחיה סבוכה, מלמעלה עננים שחורים הורידו ממטרי גשם ויצרו אוירה שמזכירה את אירופה. הדלת של המטוס נפתחה, רוח קרירה וגשם ליוו את פגישתנו הראשונה עם אתיופיה. קצת שונה מהמראות אותם ציפינו לראות באתיופיה היבשה ומוכת הבצורת. הכניסה לטרמינל מזכירה מיד שאנחנו לא באירופה. כמעט שהתבלבלנו וחשבנו שנחתנו בקהיר, אבל כמו שעוד תכירו אותנו, אנחנו כמעט תמיד מעדיפים את האווירה, הריחות, הצבעים והעניין שנחשפים במפגשים כאלה, ופחות נוטים למערב.

באתיופיה עלינו על מטוס לזנזיבר, שעוצר בקניה ובקילמנג'רו, מה שמוסיף לנו שלוש שעות לטיסה, אבל אנחנו לא מתלוננים כי ראינו בקניה חמש ג'ירפות ליד שדה התעופה וזה כבר היה שווה. חוץ מזה אנחנו מרוויחים טיול במטוס מעל שמי אפריקה - היבשת שמגשימה חלומות.היום השלישי: ממלאים את התיק בתבלינים.

ממלאים את התיק בתבלינים

בוקר. התעוררנו לרעש הגלים בחווה של אנתוני, איש הקשר שלנו בזנזיבר. שקט מוחלט, רק הטבע מדבר, שר שיר שכל-כך כיף לשמוע. עם האור הראשון מתיישבות על חלון המטבח שתי הקופות של אנתוני. הן מרגישות מאוימות מנוכחותן של נשים נוספות בטריטוריה שלהן ומנסות לתקוף אותנו מתוך מחשבה, שבאנו לשבות את ליבו של אנתוני. אדם יצר איתן מערכת יחסים מיוחדת, כך שעכשיו הפכתי (מירי) להיות מאיימת הרבה יותר.

אתמול ביקרנו בשוק של זנזיבר. מין ערבוביה של ריחות, טעמים וצבעים שאנחנו לא מכירים. האנשים שונים ומרתקים. מוכרי דגים, פירות ים, בשר, פירות וירקות. על הדוכנים ישנם סוגים רבים של פלפלים חריפים טריים בכל מיני צבעים וגדלים. קנינו שם תבלינים יבשים כדי לקחת לאי. שכרנו אופנוע ואנחנו מסתובבים באי, מגיעים לכפרים קטנים, מסתכלים על המקומיים ומקבלים רעיונות לגבי קיום יומיומי שנסמך רק על הטבע. לומדים איך מאגוז הקוקוס מפיקים חבלים ומכינים כלים, לאחר ששותים ואוכלים את תוכנו המזין.

חזור למעלה
היום הראשון

החיוך לא נמחק מהפרצוף

ביום חמישי בבוקר קמנו מוקדם בידיעה שזה היום לו חיכינו והתכוננו במשך הרבה זמן, זה היום שבו חלום עומד להתגשם. נסענו נרגשים עם מיקי, הצלם שהתלווה אלינו, ועם אשתו תמי, לאכול ארוחת בוקר דשנה במלון "סרינה" המפואר בזנזיבר העיר. ארוחת הבוקר לא הייתה מרגשת במיוחד, וכללה ביצים, לחמניות והמון סוגי פירות, מין פינוק לפני היציאה אל האי, עכשיו אנחנו יכולים רק לחלום על ארוחת בוקר כזו...

את הדרך לאי עשינו בסירת מנוע קטנה. חיכינו לגאות כדי שנוכל להגיע כמה שיותר קרוב לחוף ולא נצטרך לסחוב את הציוד (אלקטרוני ברובו) מרחק רב במים. הנסיעה ארכה כשעתיים היות והיינו עמוסי ציוד, והים לא היה ממש רגוע. נסיעה מדהימה במרחבי האוקיינוס ההודי, שצבעו טורקיז במיליון גוונים. יבשים לא נשארנו, והיה אפילו מאוד קר, אבל שום דבר לא הצליח להוריד את החיוך מהפנים. הדרך אל האי מקסימה.

במבט ראשון האי נראה כמו גן עדן. בזמן השפל, מעבר לסלעים, נפרשים חופים מקסימים, ובזמן הגאות, המים נושקים לסלעים מהם בנוי האי. מין ריף ענק עטוף בצמחיה קוצנית סבוכה, המעידה על כך שמים מתוקים אין בקרבת מקום. באותו רגע חשבנו שזה נהדר, היות ואם היו על האי מים אז הוא בטח היה בבעלותו של איזה מיליונר והרי עכשיו הוא בבעלותנו.... עד שאנתוני והצוות עזבו כבר נהיה מאוחר והלילה החל לרדת. פתאום נזכרנו שמאז ארוחת הבוקר לא אכלנו דבר...

לאורך קו המשווה אורכם של היום והלילה זהה, מה שאומר שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו סדר יום מאוד אינטנסיבי היות והחושך הוא מוחלט, מוחלט, מוחלט. חייבים להודות, הלילה הראשון היה די סיוט, הקצב האפריקאי האיטי הקשה עלינו את ההתארגנות ללילה ויותר מזה, פתאום צריך ללמוד להתרגל לקולות של חיות, חיות אחרות. ובכן… יש חולדות על האי!!! אבל יש גם סרטנים, והמון סוגי עופות - אפילו יונים. אחד מסרטני הקוקוס הענקיים אפילו הגיע לבקר אותנו בפתח החורבה שבה אנחנו ישנים. זוהי חורבה סמוכה למגדלור העתיק שעל האי. המגדלור משמש לציוד התקשורת שלנו, נמצא בו הגנרטור, והחל ממחר יאוחסן בו גם הציוד האלקטרוני.

חזור למעלה
היום השני

תמשיכו לכתוב לנו

הצורך שלנו להתרגל לסביבה בה אנו הולכים לשהות שלושה חודשים הוא קריטי ולא קל, מאחר וזו לא הסביבה הטבעית שלנו. השוני בין הלילות לימים הוא כל כך קיצוני ואחרי הלילה השלישי באי עוד לא התרגלנו. כבר שלושה לילות בלי שינה וימים עם הרבה עבודה ומעט אוכל, מנסים לצמצם את תקופת ההסתגלות במהירות האפשרית.

לאי שלנו יש יופי מיוחד. מצד אחד, הוא לא דומה ללגונה הכחולה, אבל, מהצד השני, הוא מדהים ביופיו, בצבעים שבו, בצורה שבה קרני השמש יוצרות אור שמלטף אותו בגוונים של צבעי זהב מעורבים בטורקיז. יופי שאנחנו לא מכירים. יופי פראי עם צוקים סלעיים וחדים ומעט אזורי חול. יופי מסתורי, מלא בצמחיה סבוכה, שדורשת הליכה איטית עם מצ'טה כדי לפלס את הדרך. מין הרגשת ראשוניות שמעידה על כך שאף אחד לא היה פה לפנינו. האי בודד לחלוטין ואין עליו נפש אדם מלבדנו, אך ניתן לראות במרחק קטן מהאי סירות קאנו קטנות עם מפרסי בד של דייגים שיצאו לכמה ימי דיג בים.

אתמול בלילה פתחנו את האינטרנט לראשונה וראינו את כמות התגובות וזה עשה לנו טוב אחד גדול, צריך להבין שאנחנו הרבה יותר רגשנים ומצבנו הנפשי שונה מהיום-יום הרגיל בארץ. אנחנו ביחד, אך עדיין די בודדים ומתמודדים עם כל דבר לבד, עם מעט ציוד מערבי, מנסים להראות אחד לשני שאנחנו מלאי ביטחון כדי להקל אחד על השני, אבל בלב יודעים שכל ההתחלות קשות ופה במיוחד. לכן כיף לנו לשבת בלילה ולהרגיש קצת בבית ולדעת שאתם מתעניינים ומקדישים לנו כמה דקות של כתיבה קריאה ומחשבה. אז תנו הרבה עצות ותמשיכו לכתוב.

חזור למעלה
היום הרביעי

שמונה דגים נלכדו ברשת

היום הרביעי שלנו על האי התחיל כיום הגרוע ביותר ומסתיים כיום הטוב ביותר.

לפנות בוקר, עם אור ראשון, קמנו מתרגשים לקראת ההוצאה הראשונה של מלכודות הדגים מהים. אדם לקח את ה"ציוד" ויצא לים. אני נשארתי במחסה הזמני שלנו, להפעיל את הגנרטור, להטעין הסוללות ולסיים לתפור את המזרונים שלנו, עליהם אני שוקדת כבר כמעט חצי יום (זה המון ביחס לימים הקצרים שלנו...). עברה שעה, עברו שעתיים, ולאחר שלוש שעות אותן ביליתי לבדי באזור המגדלור (מרכז התקשורת שלנו), אדם חזר, כולו אדום, בפנים מיואשות, ברגליים היו נעוצים שני קוצים של קיפודי ים ודגים אין. הוא ראה באיזור המלכודות שלנו דייגים מקומיים, והעדיף שלא להתקרב אליהם אלא להמתין ללכתם. הייאוש החל מקנן בשנינו, מין מצב של אפיסת כוחות אך דרישה למאמץ פיזי מקסימלי, הרי אנחנו חייבים לסיים לבנות את המחסה. בשעות הצהרים החמות החלה הגאות, השמש יוקדת, אך עכשיו משימת הוצאת המלכודות נראית יותר פשוטה היות ולא צריך ללכת הרבה ברגל... אדם לא התייאש לגמרי או שמא שמע לרחשי קיבתו והחליט לנסות שוב את מזלו - הוא הלך להביא את הדגים מהמלכודות! אני במקביל המשכתי בבניית המחסה, בית חלומותיי על גדות האוקיינוס ההודי. כשאדם התקרב עם הקאנו אל החוף, נכנסתי למים כדי לעזור במאמץ והופתעתי לגלות בסירה 8 (שמונה!!!!) דגים טריים, החיוך התערבב בבכי, ספק שמחה, ספק ייאוש, או אולי סתם שבירת מתח קטנה?

ארוחת הערב האמיתית הראשונה שלנו כללה שתי מנות (מתכונים בקרוב...): מנה ראשונה: דגים שלמים על גחלים עם מלח, ואפילו לכל אחד מהם אדם דחף שן שום לבטן (יש לנו תבלינים שקנינו בזנזיבר!!!). מנה שנייה: תבשיל אורז עם חתיכות דג קטנות (נקיות מעצמות!!!) מתובלן כנדרש, פשוט מעדן!!

בזמן ארוחת הערב חשבתי שאחרי ארוחה כזו אנחנו זקוקים לשינה טובה ואז עלתה המחשבה לבלות את הלילה על גג המגדלור. הגג מאוד קטן ובאמצעו חור גדול כך שהמגדלור אינו אטום, אבל ניתן לחסום את פתח הגישה אליו וכך למנוע מחולדות ושות' להציק לנו.

עלינו לגג עם מחשב, מצלמת וידאו ומצלמת סטילס בתקווה שבבוקר נמצא את כל הציוד שלנו במקומו... הנוף מהמגדלור לא יאמן, כל הכוכבים הקיימים בעולם התקבצו לתוך השמיים שלנו, שכבנו לנו כך על הגב, עייפים ומחייכים לאחר יום קשה, קשה מאוד.

לפני שהלכנו לישון גלשנו קצת באתר שלנו, כל התגובות, העצות והחיזוקים במיוחד מהאנשים הרבים, נתנו לנו זריקת מוטיבציה אמיתית, הלכנו לישון מחייכים ואנחנו מחייכים עדיין בבוקר למחרת.

חזור למעלה
היום החמישי

היום התחיל בהקאות

לקום בבוקר ולהרגיש על גג העולם, בין ארבעה קירות בגובה מטר בקצהו של המגדלור, שגובהו כמו השיכונים הישנים של תל-אביב. שמש של בוקר שולחת קרניים שמתנפצות לרסיסים קטנים של אור על העלים הירוקים בג'ונגל שמתחתינו, הים שמואר בקרני השמש הראשונות מקבל גוון כחול כהה עד שחור ובין פסי הגלים מנצנצים כתמי זהב.

כבר כשהתעוררתי (אדם) הרגשתי בחילות וחולשה, ואכן פתחתי את הבוקר בהקאות. נראה לי שזה שילוב של כמה גורמים: התייבשות, מאמץ פיזי גדול והתקררות שאני סוחב עוד מזנזיבר. מירי פתחה את ערכת העזרה הראשונה והכריחה אותי לשתות תמיסת אינפוזיה להחזרת מלחים לגוף, דבר ששיפר את הרגשתי. אחרי שהתאוששתי הכנתי קציצות מהאורז ובישלתי אותן על המדורה, על מכסה הפוך של סיר. רציתי לטחון את האורז לקמח אך זהו תהליך ארוך והייתי תשוש מכדי לבצעו.

את המשך היום העברנו בהמשך בניית המחסה. מירי אסרה עלי לצאת לים להביא את המלכודות מאחר והוצאתן דורשת שייט של שעה לכל כיוון בשל הפרשי הגאות והשפל, צלילה לעומק של כחמישה מטר, הורדת הסלעים המונחים על המלכודות, משיכת המלכודת אל הקאנו (יש לנו סירת קאנו מעץ הדומה מאוד לסירות של הדייגים המקומיים), הוצאת הדגים (אם יש...), הכנסת פיתיונות חדשים העשויים מאצות, החזרת המלכודות למים והנחת הסלעים עליהן בחזרה.

את הפיתיונות יש לאסוף בזמן השפל כאשר המים בגובה הברכיים - משימה שלוקחת כשעתיים מכיוון שיש לנו שלוש מלכודות ובכל אחת צריך להכניס כמות מאוד גדולה של אצות כדי לפתות את הדגים להיכנס לתוך המלכודת. לקחתי יום מנוחה, דבר שדרש ממירי מאמץ פיזי גדול מהרגיל בזמן שאני שוכב בתוך היער באזור של בנית המחסה ומירי מעירה אותי לעזור לה בדברים שאין בכוחה לעשות.

אחרי הצהרים הרגשתי השתפרה מעט ויחד התקדמנו רבות בבניית המחסה. אני מקווה לעבור לשם מחר למרות שכיף לנו על גג העולם בקצהו של האי הבודד, משקיף לאוקיינוס ההודי, מרחק שעתיים הפלגה מהאי זנזיבר השייך ליבשת אפריקה המסתורית, שמגשימה חלומות של שני אנשים, ששוכבים על הגב בקצהו של מגדלור, וצופים באותם כוכבים בהם אתם צופים מהבית.

מתכון לקדרת דגים מאדם: (שאכלנו אתמול...)

מצרכים: 4 דגים ע"פ ההיצע היומי (דגי ים טריים!!!!!, מי שלא יצא לדוג – כמוכם - שיקנה בשוק...), 200 גרם אורז, 4 שיני שום שלמות, ג'ינג'ר, צ'ילי, מלח, פלפל שחור, 400 מ"ל מים.

אופן ההכנה: מפלטים את הדגים ומוציאים את העצמות הנותרות, חותכים את הפילטים לפרוסות ומשחימים בסיר חם יחד עם שיני השום. מוסיפים את התבלינים, מערבבים, מוסיפים את האורז, ומכסים במים. מבשלים על אש קטנה (רצוי גחלים) עם מכסה סגור עד שהאורז מוכן.

שיפורים למתכון כאשר השוק קרוב: כדאי להוסיף לתבשיל עגבניות תמר חתוכות לריבועים, קליפת ליים חתוכה דק ומעט זעפרן (לטעם ולצבע). כדקה לפני שהתבשיל מוכן מוסיפים חופן עלי כוסברה קצוצים, טריים וריחניים.

חזור למעלה
היום השישי

גשר צר בין קיפודי הים

רוח קרירה נשבה בפנינו וקידמה אותנו בבוקר טוב, השמש רק עכשיו יצאה ועדיין לא התחילה לחמם, שוב אנחנו מתעוררים ליום חדש בקצה של המגדלור, שוכבים על הגב ומביטים לשמיים. נחמד לנו לישון במקום הכי גבוה באי, אבל מאוד היינו רוצים כבר לעבור לבית שאנחנו מקימים בתוך היער. הבנייה לוקחת הרבה זמן ואנחנו כבר לקראת הסוף.

בבוקר החלטנו שהיום זה יום של דייג, אבל כאשר התעוררנו פתחנו את האינטרנט ונסחפנו ונסחפנו... השעה כבר הייתה עשר בבוקר, לא ויתרנו על יום הדייג וירדנו לריף לאסוף אצות ולהספיק לנצל את השפל.

לקחנו דלי ואת המצלמות, והתחלנו ללכת בשביל שנכנס ליער הסבוך ויורד לאורך הצוק אל הים. ביער, השמש חדרה בעדינות בין העלים ויצרה משבצות של שמש וצל לכל אורכו של השביל. עם היציאה מהיער קידמו את פנינו קרני השמש במלוא חוזקן, וליוו אותנו לכל אורך הליכתנו על הריף. התחלנו לחפש אחר סוג האצות המסוים שאותו אנחנו צריכים לאסוף, נזהרים לא למעוד לחורים שבריף, כדי לא להיפגע מקיפודי הים הרבים. הריף מלא בכוכבי ים, בסרטנים קטנים ובדגים קטנים מאוד בגודל של ראשנים. הריף עצמו יפיפה - מכוסה באצות ירוקות בהירות מאוד, שקרני השמש חודרות דרכן ויוצרות מרקם של ירוק מנצנץ לכל אורכו.

הים פה מחולק לשני גוונים עיקריים. במים הרדודים טורקיז מדהים ובעומק כחול כהה. שילוב הצבעים הכחול שנגמר במשטח טורקיז, הטורקיז שזורם לגווניי הירוק שעל הריף, משם הצבעים רצים ועולים לצוקים חומים כהים, כמעט שחורים, חדים כמו סכיני גילוח. משם ממשיכים הצבעים וזורמים למשטחים המשובצים בירוק וחום של העלים הירוקים והעלים החומים. הרגשה של שלווה, חופש ויופי שבכל סיטואציה אחרת הייתה נראית כמו תמונה שלקוחה מסרט הווליודי מלוקק אבל פה זה אמיתי, טבעי ועוצר נשימה.

אחרי שאספנו את הפיתיונות עלינו על הצוק חזרה לאזור המגדלור. עייפות כבדה נפלה עלינו ורצון לשכב לנוח, סתם להרהר קצת בלי לעשות כלום, לצאת מהמתח ומקצב העבודה שלנו בניסיון להספיק כמה שיותר.

אז לקחנו יום חופש ונזכרנו בטיול שעשינו בזנזיבר. טיול מדהים. במשך שבוע ראינו את רובו של האי. חלק מהנסיעה באופנועים וחלק במוניות, נוסעים בדרכי עפר קשות, דרכים שרק רכבי שטח יכולים לנסוע דרכן, מגיעים לכפרים קטנים, לומדים קצת על הסביבה, שיטות הבנייה ופוגשים אנשים נחמדים וריחות חדשים.

יש באפריקה משהו מאוד רומנטי, מין שילוב של פראיות עם מסתוריות, אומץ ותמימות שמכוסים בכל הצבעים והריחות, יחד עם סיפורים של מגלי יבשות וסרטים ("זיכרונות מאפריקה") של הרפתקנות שלא נגמרת ומשאירה גם לך את האפשרות להשתלב בכל אותן תכונות של אפריקה היבשת שמגשימה חלומות.

חזור למעלה
היום השביעי

בואו דגים, בואו בהמונכם

לראות את עץ הבאובב המסמן את מפרץ הגישה אל האי ולחייך, לראות אותו בולט ביופיו, למרות היותו ערום, ללא עלים או פרות, לראות אותו ולהגביר את הקצב, עוד מעט, עוד קצת ואנחנו שוב על החוף.

תיקנו את המלכודות שניזוקו, חיזקנו את האבנים הקשורות אליהן, הנותנות להן את משקלן הרב, ויצאנו עם תחילת הגאות (שבאה היום מאוחר מכפי שאנחנו רגילים...) להניח אותן במים. זוהי הפעם הראשונה בה שנינו ביחד יוצאים לים עם הסירה - סירת קאנו כבדה מאוד מגולפת כולה מעץ מלא, עם שני משוטים מצחיקים, שונים מאוד מאלה שאנחנו רגילים לראות בסירות הקיאק שבכינרת או בים התיכון.

יצאנו מהמפרץ הקטן יחסית בקלות, הזרמים מתחת למים לא היו מאוד חזקים ומצאנו פינה בה נוכל להניח את המלכודות, בדיוק היכן שהריף נגמר ומתחיל הטורקיז של הים. הנחת המלכודות היא משימה לא קלה, אך כמו כל המשימות שלנו, כאשר מבצעים אותן בשניים הן הרבה פחות קשות...מלכודת נופלת למים...צריך לצלול ולחפש סלעים כדי להניח עליה...מלכודת נוספת נופלת למים...בואו דגים, בואו בהמוניכם. עכשיו צריך לחזור אל החוף, הגאות כבר בשיאה והחתירה קשה הרבה יותר, משתדלים לחתור בקצב אחיד, אך נראה כי אנחנו נשארים במקום והכוחות כמעט ואוזלים ואז, אז מביט אלינו עץ הבאובב, הוא מסמן את היעד וכאשר הוא מתקרב אלינו, כך גובר קצב החתירה... הגענו אל העוגן היבשתי שלנו, בגלל הגאות המים מאוד עמוקים ואחרי שקושרים את הסירה צריך עוד לשחות אל החוף, עוד קצת מאמץ ואנחנו יושבים בצלו של עץ הבאובב.

אוספים את הציוד והולכים לכיוון המגדלור, בדרך פגשנו סרטן ו"אספנו" אותו לתוך השק שלנו, בו חיכה לו סרטן אחר, קטן יותר, אותו אספנו כמה שעות קודם. את שני הסרטנים בישלנו בתוך קדירה עם המון, המון אורז, ארוחת הערב כללה מנה אחת, עיקרית וטעימה.

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
את הדרך לאי עשינו בסירת מנוע במרחבי האוקיינוס ההודי, שצבוע במיליון גוונים
צילום מיקי אלקלס, מסע אחר
לאי שלנו יופי פראי ומסתורי עם צוקים סלעיים וחדים ומעט אזורי חול
צילום מיקי אלקלס, מסע אחר
אדם לא התייאש, או שמא שמע לרחשי קיבתו, ויצא לדוג
צילום מיקי אלקלס, מסע אחר
מומלצים