פאשיזם זה טוב או רע?

נכנסתי עצבני לפארק. באותו ערב היתה לי סיבה טובה, לא שזה חשוב עכשיו. איזה די.ג'יי ניגן שטויות כשנכנסנו. המערכת נשמעה כמו איזה חולה סופני, חלשה, משעממת; עוד היה קצת אור בחוץ ואי אפשר היה להבין מה רואים שם. הבמה נראה רחוקה. היא היתה עצומה, אבל רחוקה. היו שם המון מסכים, מסודרים כמו בלוקים עצומים, עמודים בגובה של 30, אולי 50 מטר בתוך הקהל, חצי M ענק של המקדונלד'ס. הסתכלתי שמאלה וימינה, מאיפה לעזאזל אני שומע את המוזיקה? אין רמקולים בצדדים. איפה הם?
הרמתי את הראש למעלה ואז ראיתי אותם, מסודרים באשכולות מעל הבמה ועל העמודים שבתוך הקהל. אף פעם לא ראיתי מערכת סאונד כזאת ועד עכשיו לא ברור לי מאיפה יצאה המוזיקה בדיוק. הבאנו בירה, ישבנו קצת, דיברנו, צחקנו. לא שמתי לב שהדי.ג'יי המחורבן הזה, עם המערכת הכושלת שלו, מחליף לי לאט לאט את המצב רוח – מרע לטוב. ואז זה התחיל.
פתאום נהיה חושך, פתאום נהייתה התרגשות; פתאום נדלקו כל המסכים העצומים; פתאום נהיה סאונד מדהים. המערכת הזוועתית הזאת הפכה למפלצת. הגיטרה נשמעה צלולה וחזקה, ככה גם התופים והבס, ואני, באמצע הפארק, שומע את יו-2 כאילו אני בבית. זה היה הסאונד הכי מדהים ששמעתי בחיים. המסכים התחילו לזרוק צבעים פסיכדליים ואני הרגשתי שאני נסחף לתוך מערבולת של צבע ומוזיקה. מאותו רגע ועד סוף ההופעה לא היה מבחינתי קהל בפארק. לא ראיתי אף אחד, לא שמעתי אף אחד. זה היה רק אני, המוזיקה והצבעים. ואז הוא עלה.

אצבעוני ענק

אני לא בדיוק זוכר אם בונו היה עם משקפי שמש, או מה הוא לבש, מה שאני זוכר זה שמרגע שהוא עלה - הנוכחות שלו היתה כל כך מהפנטת - שגם ברגעים בהם המצלמות שעל הבמה לא רדפו אחריו ולא הקרינו אותו מוגדל פי 100 או פי 1000, גם כשהוא היה בגודל של אצבעון, גם אז ראיתי אותו.
הוא קול, הוא סופר-קול. הוא זז על הבמה באיטיות, כמו חתול. הוא סקסי, הוא בן זונה אמיתי. הוא יודע איך הוא נראה, הוא יודע איך המצלמה תופסת אותו, הוא יודע מה זה עושה לקהל, הוא אוהב לראות את עצמו במצלמה, הוא אוהב להרגיש את המצלמה אוהבת אותו. הוא סקס.
ובונו לא ביזבז זמן. הוא התחיל במלאכה, להפוך כל אחד ואחד מאיתנו לחבר במסדר. אמרו שזה מופע מחאה, נגד הקפיטליזם, נגד המקדונלד'ס, נגד האח הגדול, אבל מה שהיה שם היה משהו פאשיסטי לגמרי. מעולם לא ראיתי משהו כוחני עד כדי כך. זה היה הוליווד, זה היה בוב גלדוף עומד על המרפסת ב"החומה", אבל זה היה חי וקורה עכשיו, לא ערוך אלא הדבר האמיתי, בפנים. לקח לי כמה ימים כדי לצאת מההלם של ההופעה ולהבין מה הם רצו להביע שם, אבל באותם רגעים, כשבונו הסיר את המשקפיים, לקח את מצלמת הרחף בשתי ידיים, שם אותה מולו והעיניים שלו הופיעו על המסכים, בגודל של חצי בית, רציתי רק לאהוב את העיניים האלה, רציתי רק שהן יסתכלו עלי, רציתי שהוא ייקח אותי אליו גבוה.
בונו פשט ולבש בגדים, החליף מצבי רוח, הביא את הקהל לאקסטזה, הלהקה החליפה תוך כדי המופע שלושה סטים, יצאה מתוך לימון ענק, ניגנה בקצה הבמה מופע אקוסטי, The Edge ניגן ושר תוך כדי החלפת סטים שיר של אבבא בצורה מזעזעת ומכוונת והכל זרם, זרם, זרם.
זה היה כל כך מושלם שבשלב מסוים של המופע, כשמהעמודים הענקיים הפעילו זרקורים שפילחו את השמיים, עבר מטוס ענק והאור החזק האיר את הבטן שלו לכמה שניות. כבר לא הייתי בטוח אם זה חלק מהמופע או לא, אבל זה כל כך הדהים אותי שכבר הייתי מוכן לקבל את העובדה שבלילה כזה אין דבר שלא יכול לקרות.
אני לא זוכר כמה זמן נמשכה ההופעה, אני יודע שעמדתי כל המופע ונסחפתי, אני יודע, למרות שלא ראיתי אותם, שהאנשים מסביבי נסחפו גם הם, כי כדי להיכנס למצב של אנרגיה חזקה, אתה חייב שהסביבה שלך תקרין אנרגיה כזאת, אחרת זה לא עובד. כשהמופע הסתיים לא כאב לי הגב (כמו בגאנז אנד רוזס, כשכאב לי אפילו התחת מישיבה מיואשת על הדשא). הייתי מת. הייתי מאושר.

פורטיס מרים את הגג

רק עוד פעם אחת יצא לי להיקרע לגזרים בהופעת רוק. זה היה בהופעה של פורטיסחרוף בסינרמה. בשיא הערב הזה, כשהקהל ופורטיס התפוצצו, כשפורטיס הוציא החוצה את כל מה שהיה לו ב"נעליים", הגג של הסינרמה עף ונעלם לתמיד. אתם יכולים לבדוק את זה.