הילד הזה הוא אני

למעשה קיוויתי שלא אצטרך להגיע לעולם לרגע הזה, הרגע שבו יהיה עלי להודות כי ההופעה החיה הטובה ביותר שראיתי מעודי היתה – כמה נורא – הופעתה ההיסטורית בישראל של "דייר סטרייטס", שתי דקות לאחר אלבום הנפל "אחים לנשק", שאז עוד חשבנו להתגלות שמיימית. כאשר אני אוזר עוז להודות כי חבורתו הגריאטרית-מלידה של מארק קנופלר (כוונו אקדח לרקתי ולא תגרמו לי לכתוב "נופלר", כפי שהפך אופנתי לאחרונה) עשתה לי, במופע פארק אחד, את שלא עשו לי בהמשך דיוויד בואי, ביסטי בויז, פט שופ בויז והרולינג סטונס – כולם בהופעות חיות בלתי נשכחות – אני מודה למעשה במשהו אחר: כי שום חוויית הופעה חיה בבגרותך לא תשווה, כנראה, לחוויה הראשונית של להקה אהובה באמת על הבמה מולך בגיל 15.
"דייר סטרייטס" בפארק הירקון היו התרגשות עצומה-מלהכיל עבור לב פועם בחוזקה של נער חיפאי המאמין כי מוזיקה היא הדת החדשה והנצחית. גם מבלי לשכתב את האמת ההיסטורית או לבלבל את המוח עם זכרונותיי המעורפלים-מאושר מהלילה ההוא, נדמה לי שאפשר לקבוע במידה של נחרצות כי הדייר סטרייטס נתנו מופע נפלא בפארק. עובדה שאנשים רבים נוספים – שלמדו מאז לעכור את הלהקה לפחות כמוני – נוצרים בליבם זיכרון מתוק במיוחד מהערב ההוא. אתם נתקלים בהם כמעט בדרך אגב; שיחה קצרה על פופ, ואיכשהו מגיעים לדייר סטרייטס בפארק הירקון. אם אתם בני שלושים-ומשהו שגדלו על מוזיקה, רבים מאחיכם לנשק היו איתכם באותו לילה בפארק, ואל תניחו להם לשקר לכם כי לא התרגשו עד כלות.

אנחנו העולם

זה היה אחד ממופעי עידן האם.טי.וי. הגדולים הראשונים שהגיעו לכאן בזמן אמיתי, וקנופלר נתן לקהל את מלוא מבוקשו, עם תאורה מפזזת שנעה בתיאום מושלם למוזיקה, עם קצת פיצוצים, ועם סאונד שאולי היה מצוין ואולי היה איום, לעולם לא נדע; לא היה לנו אז מספיק ניסיון כדי לקבוע או לשפוט; פשוט שמחנו על מעברנו, בין לילה, מאנחנו-על-המפה הקטנוני לאנחנו-העולם הגלובלי. לרגע אפשר היה לדמיין שמדשאת הירקון היא סנטרל פארק, ושאנחנו מוקפים ברבי-קומות ובכוכבים ופסים.
זו היתה חוויית קונצרט רוק בתולית כפי שמכתיב הספר: לילה תחת שמיים ענקיים, מוזיקה שאתה מאוהב בה באותו רגע, להקה בכושר מלא, שואו שמישהו השקיע בו כסף ויצירתיות, אקסטזה שזורמת ללא כל הפרעות מהבמה אליך ובחזרה, תחושה של הימצאות בזמן הנכון במקום הנכון ביותר ביקום. זה היה אירוע גלקטי מרעיש ואינטימי בו-זמנית בקצה שביל החלב, בשבילך ובשביל 30 אלף האנשים שסביבך בלבד. והיו דוכני נקניקיות ודשא גדול והמונים שנעו לפי מקצב אחיד, והתרגשות עצומה בסמוך לבמה – אזור שיכולת, ממש, להתקרב אליו אם רק החלטת – ואיזו אחווה כמעט-וודסטוקית בלתי שכיחה של מי שעשו את זה, הגיעו עד הלום, הביאו את המוזיקה האמיתית אליהם הביתה.

הזיכרון המסוכר

ואולי לא; אולי כל זה לא היה – אלא מנקודת מבטו של בן 15 מבולבל בלבד, אבל האומלל המאושר הזה הייתי אני, וזה, פחות או יותר, הזיכרון המסוכר שאני סוחב משם, ושמונח בתחתית תודעתי, מעיב כמעט על כל קונצרט רוק שבא בהמשך. כן, ראיתי את הרולינג סטונס באיצטדיון ענק שלא היה גדול עליהם בכלל; ראיתי את דיוויד בואי באולם קטן, כמעט אינטימי, מרחק כמעט-נגיעה; נמעכתי פעמיים מול הביסטי בויז – בהאנגר בנמל יפו ובמנהטן; והייתי במספיק סטים של די.ג'ייז כדי להבין שלמעשה אף פעם לא היה לי מושג מתי נגמר החימום ועולה הדי.ג'יי עצמו והאם ההבדל בין שני החלקים יכול להיות מאובחן בכלים בלתי מדעיים.
אבל שום דבר, בפרפרזה על שינייד – שציטטה את פרינס, שאותו דווקא לא ראיתי – שום דבר לא ישווה לקנופלר במגרש הביתי, בליל קיץ אחד לפני הכל, לפני הבגרות, לפני הגיוס, לפני נסיעת האוטובוס הארוכה בחזרה לחיפה.