האינתיפאדה להפנמת הדמוקרטיה

הימים הם ימי תחילת הקיץ של שנת 93'. 12 שנה של ייסורים מתמשכים הגיעו לקיצם, סוף סוף סיימתי את חוק לימודיי, ומה יותר מתאים מהופעה של להקתי האהובה, "מטאליקה", בפארק הירקון. שבועות התכוננו להופעה. חנונים מהרצליה מחפשים בגדי עור וניטים לקראת ריקודי הפוגו האלימים.
חודש וחצי לפני ההופעה גיליתי להפתעתי הרבה כי הנהלת בית הספר לא הבינה מה גודל המאורע עבורי וקבעה את תאריך מסיבת הסיום ליום ההופעה. ואז הבנתי; ההנהלה החכמה רצתה לבדוק האם הצלחנו להפנים את ערכי הדמוקרטיה וחשיבותו של הרוב למשטר. בסופו של אותו יום הונחה על שולחן המנהל עצומה עליה חתמו מרבית תלמידי השכבה, ובה נאמר כי אם לא ישונה מועד הטקס יעדיפו רובם ללכת להופעה. הדמוקרטיה ניצחה, התאריך שונה, וכולם נשמו לרווחה.

סטלה מאריס והשטח הסטרילי

בלילה שלפני ההופעה לא יכולתי לעצום עין. איזה שיר יפתח, איזה שיר יסיים, האם אחזור הביתה בשלום ממעגל הדמים של הפוגו? כשהגעתי למדשאת הפארק נרגעתי. מאחורי עמדו חברי הלהקה המיתולוגית "סטלה מאריס" לבושים במיטב מחלצות העור שלהם וענודים בשרשראות שהתאימו יותר לחניבעל לקטר מאשר לכוכבי רוק. הם יצרו שטח סטרילי מסביבנו, אולם עד מהרה, כשהאטפילד פצח בשירת "Sad But True", נשבר המעגל ונשאבתי לתוך קרבות דשא אלימים. עד מהרה הרגשתי כמו לוחם בסיירת צנחנים בשבוע לוחמה בטרור, כשכל מיני אנשים בלי פנים, אבל עם שיער ארוך, חבטו בי ללא הפסקה. ידידתי איבדה את הכרתה, אני איבדתי קשר עם אצבעות הרגליים, ורק קירק האמט נשאר אדיש לאינתיפאדה הקטנה שפרצה בקהל והפליא בקטע סולו מדהים ב-"One".
כשחזרתי הביתה אמי כמעט התעלפה לנוכח ריבוי הסימנים הכחולים, האדומים והסגולים על כל חלקי גופי. ואני, בחיוך טיפשי ומרוח ובמבט שמזכיר קצת את באטהד בימיו הגדולים אמרתי לה: "אבל אמא, את לא מבינה – Metallica Rules!!!"