בני אדם אינם בהמות נגועות במחלת הפה והטלפיים שיש ללכוד אותם ולשימם במכלאות. גם הפלסטינים הם בני אדם - למקרה שמישהו ממפקדי צה"ל וממערכת הביטחון שכח זאת, כפי שעולה מידיעה בעיתון שמבשרת על התוכנית להקים מכלאות לפלסטינים מסתננים.
נכון שאין רוצים אצלנו מסתננים, אך רוב המסתננים, אם לא כולם, למעט בודדים ביותר, הם אנשים קשי יום, אשר סגר עליהם המצור והם מחפשים יום עבודה כדי להביא לחם לילדיהם ולשאר בי משפחתם. לחם, פשוטו כמשמעו.
לא הם אשמים במצור שהוטל עליהם, במצוקה שנכפתה עליהם, במים ובמזון ובעבודה שנשללו מהם. כל הגזירות הקולקטיביות הן פועל יוצא של כיבוש חמדן שגוזר גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן.
נדמה שלא כל מה שנאמר עלינו בכנס האו"ם בדרבן, אינו נכון. המעשים והדברים של ימים אלה מוכיחים זאת. מסתבר שצבא ההגנה לישראל אמור להחרים אדמות לאורך קו התפר בין ישראל לשטחים הכבושים, להכריז עליהן כשטח צבאי סגור, ו"מי שייתפס ברצועה חדשה זו יירה או ייעצר". מסתננים שייתפסו יושמו במכלאות שיוקמו במיוחד למטרה זו.
ככה עושה צבא כיבוש קולניאלי לילידים. כתנא דמסייע יש לנו שר לתשתיות, אדם שהגיע לכאן לא מכבר, הצטרף לכובשי כנען בכוח הכוח, ופרס תוכנית שלמה כיצד לגרש מישראל את בני הארץ היושבים כאן בישראל זה דורות, למקומות אחרים או ל"קנטונים" שמדינת ישראל תקים עבורם בשטחים הכבושים. והמראיינים אצלנו, בטלוויזיה ובעיתונות, הם לגמרי נייטרלים, אין להם מה לומר על הצעה כזו, שהיא-היא הגזענות והאפרטהייד בהתגלמותם.
יחס גזעני זה לבני הארץ הילידים אינו רק נחלתם של ליברמן, גנדי וחבריהם. הנה, שר המשפטים וסגן השר לביטחון פנים מפעילים לחץ ישיר ועקיף על ועדת חקירה ממלכתית הדנה בהרג 13 אזרחים מפגינים.
כדאי מאוד לעקוב אחר מר גדעון עזרא, סגן השר לביטחון פנים. האיש הזה היה סגן הממונה על שירותי הביטחון. הוא רואה עצמו מומחה לפלסטינים. כנראה היה עד להרבה עינויים. עכשיו הוא מציע להרוג אבות על בנים, בנים על אבות ואמהות ואחיות גם. כולם בני משפחת המתאבד.
חדל!
ביום שצה"ל והמשטרה הודיעו לציבור שהם מכינים עצמם להחרמת שטחים נוספים וסגירתם, לציד בני אדם ולהריגתם או לכליאתם במכלאות, שיגרו 62 שמיניסטים מכתב לראש הממשלה, ובו הם מודיעים על סירובם להתגייס ולשרת בשטחים הכבושים. הם מוחים בפניו על המדיניות התוקפנית והגזענית של "ממשלת ישראל וצבאה".
כיום, כתיבת מכתב כזה אינה מעידה על "חולשת דעת", כפי שכתב על כך אהרון ברנע מחולון. זהו גילוי של אומץ-לב ותעוזה אזרחית מאין כמוהם. בישראל אחוזת דיבוק הקונסנזוס, זהו קול זעקה ממעמקים, זה הקול המוסרי הקורא "חדל!", זו קריאה נואשת להתפכחות משלטון הכוח ומהיהירות המתנשאת של "אני ואפסי עוד". אני מצדיעה להם.
