שתף קטע נבחר

השבוע הרביעי: רעב

הקוקוסים גורמים לנו שלשולים, עצי הפרי ערומים והציד והדיג לא ממש מתקדמים. אנחנו מצליחים לגרד ארוחה ביום שלא מספיקה לילד בן שנה. כרגע אנחנו עייפים ומיום ליום נחלשים

היום ה-21 היום ה-23 

היום ה-21

בטבע אין ארוחות חינם

יום שישי, בוקר. קמים עם הזריחה ומתאמצים לעצום עיניים לעוד כמה דקות, תחושת העייפות לא נעלמה למרות שהלכנו לישון מוקדם יחסית. לפנות בוקר חמק אדם מן המגדלור והלך בשבילים החשוכים והסבוכים לכיוון המפרץ לבדוק מה עלה בגורלם של הדגים או יותר נכון, מה עלה בגורלה של ארוחת הבוקר. אדם חזר בפנים חתומות, "מירי, תמשיכי לישון, לא, לא קרה כלום, גם היום לא הצלחנו לדוג...". כבר שלושה ימים שבשעות החמות, בזמן השפל, אנחנו מסתובבים על הריף בניסיון לצוד משהו ואפילו קטן, בשביל לאכול ואם לא זה, אז לפחות למצוא פיתיונות לקרסים.

לפני שיוצאים אל הריף צריך להתכונן, לשתות הרבה מים בגלל השהייה הארוכה בשמש, לחבוש כובע ולנעול נעלי ים מיוחדות בתוך הסנדלים, כדי להימנע מקיפודי הים והדגים הארסיים המצויים במפרץ בשפע. לאדם לקח יומיים להתאושש מעקיצת ראשן ארסי באגודל, זה אחרי שחייך וחשב שמצא פיתיונות קלים... ההליכה על הריף איטית (מכונה "הליכת זומבי") וקשה בשל המים הרדודים ובשל הברכות הרבות שחייבים לחצות. הציוד עליו אנחנו צריכים לשמור: מצלמות הוידאו והסטילס, החצובה וציוד הצייד (מצ'טה ושני מוטות עץ חדים מעוגלים בקצוות) מקשים על ההליכה שלעיתים אורכת כשלוש שעות ואף יותר בהתאם לתפוקה.

בשבוע האחרון התפוקה נמוכה ומתבססת בעיקר על מעט סרטנים (את הסרטנים יחסית קל לתפוס בשעות השפל כי הם מתרוצצים על הריף ומנסים להימלט מהחום ומאתנו...) והמון אורז וקוקוס מה שמקשה עלינו מאוד, וגורם למן עייפות, למרות שעות השינה הרבות יחסית. הגיוון בתפריט הוא זה שקובע איך יראה יומנו, אני (מירי) מסתדרת עם מרק הסרטנים שהפך להיות מומחיותו של אדם, אבל רואה בכל יום את השינוי במצב רוחו של אדם, שרגיל לאכול ירקות, פירות, גבינות ובשר, ובכלל אדם שהאוכל הוא עיקר עולמו וסביבו סובב יומו, מתמודד כאן יום יום עם אורז וקוקוס, קוקוס ואורז.

האמת היא, שלפני שבאנו לאי דיברו אתנו על הבדידות כגורם הקשה ביותר, את כולם מעניין מה קורה לזוג צעיר, נשוי קצת יותר משנה, הנלקח מאמצע החיים, עבודה ולימודים אל ליבו של אוקיינוס מלא מפגשים חדשים, אבל, כרגע זה ממש לא כך. אין לנו זמן לחשוב ולהתעסק בבדידות או בלהיות לבד. חשבנו שסוף סוף יהיה לנו זמן לכתוב מכתבים לכל החברים משכבר הימים, אבל אנחנו רעבים - ובטבע אין ארוחות חינם וגם כסף לא משכנע את הדגים. האוכל שלנו כל כך לא מגוון, הקוקוסים גורמים לנו לשלשל (וזה ממש לא נעים!) ואת האורז כבר אכלנו בכל צורה אפשרית. עצי הפרי שחשבנו שיהיו על האי קיימים אבל בלי עלים ובטח שבלי פירות. אין פרות של תמרינדי ולא של באובב, הציד והדיג לא ממש מתקדמים ואנחנו מצליחים לגרד ביום ארוחה של דגים שלא מספיקה לילד בן שנה. אולי זה עניין של זמן עד שנכיר כל אבן וסלע ונדע איך לתפוס את מנת האוכל היומית אבל כרגע אנחנו עייפים ומיום ליום נחלשים.

לפני כשבוע, לאחר שהוחזרנו אל האי, זרענו את מעט הזרעים שקיבלנו בתוך אדניות עשויות מבקבוקי מים ריקים, קיבלנו זרעים של במיה, עגבניות ופלפלים וחשבנו שלמען התקווה ולמען עגבנייה אדומה וטעימה כדאי לנו להקריב מן המים המתוקים שברשותנו. הבעיה היא כמובן החולדות, שישמחו לאכול את הזרעים ואת הפירות. כדי להימנע מאכזבות תלינו את האדניות על חוט דייג דק מתוח בין שלושה עצים, גינה לתפארת שאך החלה לנבוט... בבוקר יום שישי, כשהגענו אל שטח ה"מחנה" מצאנו את האדניות על האדמה, הפוכות, מיד ידענו שאלה החולדות. הן ניסו להגיע אל הזרעים אך כיוון שהחוט היה דק מדי, הן פשוט כרסמו אותו עד שנקרע. האדניות נפלו על האדמה. אספנו את מה שנותר מהזרעים, חלקם הספיקו לנבוט, ותלינו שוב את האדניות על אותם העצים, הפעם עם שני חוטים.

חזור למעלה
היום ה-23

כל מה שתכננו לא עובד

הבוקר, בזמן השפל, יצאתי (אדם) אל מתחת לצוקים כדי לחפור באדמה ולנסות לתפוס תולעים, ובכך להבטיח פיתיונות לשעות שלפני השקיעה. בשעות האלה מגיעים דגים לאזור הצוקים ואפשר לנסות לתפוס אותם בעזרת קרס וחוט. גם היום, כמו בכל ימות השבוע האחרון אנחנו ממשיכים לנסות לתפוס דגים.

מתחת לצוקים בזמן השפל, האדמה נשארת רכה מאוד ובעזרת מקל מחודד בקצה ניתן להפוך את הסלעים ולתפוס תולעים. התולעים נמצאות בעומק של בין חצי מטר למטר ויש לא מעט לחפור, הן זריזות ואני משליך את האדמה מחוץ לבור ומחפש אותן בין גושי האדמה שהוצאתי.

מירי נשארה במחסה. היא רצתה לגמור את הערסל שהיא תופרת כבר שבוע. חשוב לה מאוד שיהיה לנו קצת יותר נוח והיא מנסה ליצור סביבה קצת יותר ביתית. לי קשה עם זה שאני לא מצליח לצוד אוכל כבר שבוע, ולא רק בגלל הרעב. יש לזה גם משמעויות יותר רחבות. הרגשה של חוסר יכולת להתמודד עם הטבע, חוסר אונים ותסכול.

בכל יום אנחנו יוצאים לריף לחפש אוכל. העורבים והשחפים עפים מעל ובגיחות קלות צדים סרטנים קטנים ומיני רכיכות, האנפות הולכות במים, מכופפות את הראש ושולות אוכל מבין חרירי הריף. על החול סרטנים קטנים רצים במהירות ואוספים אוכל מבין שאריות האצות שנשארו על החוף לאחר שהמים נסוגו. לטאות רצות על החול ואוספות חרקים ויצורים מעופפים. דגים קטנים קופצים מבריכה לבריכה במרדף אחר הארוחה היומית שלהם. לכולנו אותה מטרה, ואני הולך בתוך עולם החי שמסביבי, ופעם אחר פעם חוזר בידים ריקות.

נראה לי שאני היחיד שנשאר רעב. כל העצות והתחכומים שהבאנו מהבית לא עובדים. עבר שבוע ולא נתפס אפילו דג אחד. כל יום אנחנו שמים פיתיונות חדשים, אך הסרטנים לא נתפסים במלכודות והצלופחים מתחבאים בתוך מערות. מאוחר יותר מירי הצטרפה אלי בהליכה על הריף כדי להרוויח עוד זוג עיניים, אבל שוב חזרנו בידים ריקות.

לפני השקיעה כשהגאות נכנסה, התיישבנו על קצה הצוק וזרקנו את החוטים עם הקרסים למים הצלולים. דגים בשלל צבעים שחו בין הפיתיונות וצלופחים מהוססים יצאו לכמה שניות ושוב נעלמו באחת המערות. לאט לאט השמים התחילו להאדים והשמש כבר ממש נוגעת במים, שבילי הזהב הנשלחים מהקרניים שנשברות על המים מנצנצים ונמתחים על פני האוקיינוס כולו. ממש לפני שהשמש נעלמה הגיע כתם חום גדול למרחק של כמה עשרות מטר מאתנו, מלווה ברעש של מים הנשברים תחת תזוזה של תנועה גדולה. אלפים של דגיגים קטנים קפצו מעל המים ושוב צללו ושוב קפצו מתחברים עם כתמי הזהב של השמש, עם השמיים האדומים והמים הכחולים, נותנים לנו סיבה טובה מאוד לחייך ולבטן לקבל את שלה.

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום מירי ואדם ויה
המגדלור. מדי בוקר חומק אדם לכיוון המפרץ לבדוק מה עלה בגורל הדגים
צילום מירי ואדם ויה
צילום מירי ואדם ויה
ארוחת עניים. כל החיות אוכלות אחת את השניה רק אני נשאר רעב. עבר שבוע ולא נתפס אפילו דג אחד
צילום מירי ואדם ויה
מומלצים