הסופר - גזען, הספר - יצירת מופת

שיחת היום בפריז היא פרשה מדהימה שחשף היומון "ליברסיון". טאהר בן ג'אלון, הסופר המרוקני-צרפתי הגדול, העסיק בביתו עובדת בתנאי עבדות. בן ג'אלון הוא מחברו הנודע של ספר המופת "הגזענות כפי שסיפרתי לבתי". הספר הקטן הזה הוא קריאת חובה בכל בתי הספר בצרפת. הודות לספר הזה זכה בן ג'אלון בפרס גונקור היוקרתי ובשורה של כיבודים אחרים, והפך לנושא הדגל של זכויות האדם והמלחמה בגזענות ובניצול.

בלי שכר, בלי ביטוח לאומי

האם איש כזה, המשמש בין השאר שגריר מיוחד מטעם האו"ם למלחמה בגזענות, יכול להיות גזען בעצמו? האם איש כזה יכול להיות נצלן ונוגש? כן, עובדה. מתברר כי בן ג'אלון ואשתו הביאו בשנה שעברה ממרוקו את פטמה, בת 34, כדי שתשמש בביתם. בצרפת, יבוא של עובד זר לצרכים שכאלה - אסור. בן ג'אלון התעלם. אבל מה שחמור הרבה יותר הוא שפטמה היתה לשפחה של ממש. היא טיפלה בארבעת ילדי הזוג (אחד מהם בעל פיגור עמוק), בישלה את ארוחותיהם, הגישה, וניקתה את שני בתי המשפחה (אחד מהם אחוזה בכפר). וכל זאת בלי שכר, בלי ביטוח לאומי ובלי אפשרות עזיבה (בן ג'אלון החרים את דרכונה של השפחה, כדי שלא תברח).

המנגנון המעוות מאחורי שיקול הדעת

לטענתו (שאין לה הוכחות), הוא שיגר לאחותה שבמרוקו את שכרה, אבל גם הוא הודה שמדובר היה בלא יותר מ-2,000 דירהאם מרוקניים – כשליש משכר המינימום בצרפת. האם בן ג'אלון היה נוהג באורח דומה גם עם עובדת שוויצרית, למשל? בוודאי שלא. אבל מדובר במרוקנית שהוא "טרח, והביא על חשבונו לאירופה", אז זה "בסדר", זו הרי "הנורמה" במרוקו. נראה, לפי תגובותיו האטומות של בן ג'אלון עם חשיפת הפרשה, שהוא אינו מודע למנגנון המעוות שמאחורי שיקול הדעת שלו, אבל הוא ללא ספק – ג ז ע ן.

מודל מוקטן של שאלת ואגנר

עכשיו, כמובן, יש לשאול מה כל זה אומר ביחס לספרות שלו? האם זה אומר שספרו אינו אלא אחיזת עיניים אינטלקטואלית? האם מי שאינו "נאה מקיים" אזי, גם אם "נאה דרש", דרשתו חסרת ערך?
לדעתי לא.
ספריו של בן-ג'אלון נפלאים היום כפי שהיו בעבר. "הגזענות כפי שסיפרתי לבתי" היא היום בדיוק אותה יצירת מופת קטנה שהייתה אתמול. ולמרות שמסתבר שיוצרה הוא בעצמו גזען, זוהי עדיין יצירה אנטי-גזענית. בעצם, מרגע שיצאה לאוויר העולם, היא הופקעה מרשותו של מי שהרה אותה, והיא חיה מכוח עצמה.
אם תרצו, הפרשה הזו היא מודל מוקטן של שאלת המלחין ואגנר. המוזיקה הגאונית שלו עומדת לעצמה, מופלאה מכוח עצמה, וראויה לכל קשב. נבזותו ותפלותו של יוצרה, עלובות מכדי להכתים את מרום צליליו. אני יכול ורוצה לשמוע את המוזיקה של ואגנר, כמו גם לקרוא את ספריו של בן ג'אלון. ובו-בזמן אני מתעב את שני האבות של היצירות הללו.

הסופר אחד הוא, ויצירתו אחרת

והערה קטנונית לסיום. פגשתי בשנות הפעילות המו"לית שלי כל כך הרבה סופרים שהיו אנושיים להפתיע (לאו דווקא במובן החיובי), ותמיד פחות מרשימים מן היצירות שלהם. אני יודע שמדובר בשני נתיבים נפרדים: הסופר אחד הוא, ויצירתו אחרת. הסופר הוא לכל היותר אמצעי שהמוזה בחרה בו (לא הוא בה) כדי להפיק באמצעותו ישות אוטונומית, שברוב המקרים חשובה ממנו.

יון פדר, מעורכי ynet, עד לא מכבר העורך הראשי של הוצאות הספרים "כתר"