בוקר אחד בתשס"א

אם הייתם מבקשים ממני לקחת רגע אחד מזוקק מתוך השנה הזו כדי שיכיל את כל מה שהיה בה, הנה הרגע שלי:

יום תחביבים בבית הספר היסודי האזורי של אלון שבות. בוקר שטוף שמש, חצר מרוצפת הומה אדם – הורים וילדים עומדים ליד דוכנים ססגוניים ומציגים בהם את הדברים הכי יפים שהם יודעים לעשות: עבודות בעץ, בובות מבד, מאכלים תימניים, ממתקים אמריקניים, אוספי בולים ופוקימונים, מפיות ובובות של ביצי הפתעה.

את תשומת לבי לוכד דוכן אחד קטן, בצד. ילדים מכיתה ח' מוכרים בו פחיות שתייה ושקיות ביסלי למבקרים. "ההכנסות", כך כתוב בשלט מעל השולחן הקטן, "קודש להנצחת זכרם של חברינו קובי מנדל ויוסף אשרן". פניהם של שני הנרצחים במערה בתקוע, חייכניות, מתנוססות על השלט הזה מעל פחיות הקולה והפנטה. וזהו, יותר לא ראיתי כלום, בגלל הדמעות.

כל מה שהיה מטורף ובלתי אפשרי השנה מגולם בסצנה הזו. החיים בצל המוות, היצירה והשמחה שממשיכים ליד האסון והאבל והעצב הבלתי אפשריים. ומעל הכל, שני ילדים שתמיד יישארו בני 14, ולעולם לא יהיו להם עוד תחביבים.

הדוכן הזה הולך איתי השנה לכל מקום. הוא מחייב אותי לבחור כל הזמן. אני מזהה בו פוטנציאל של הרס ושל בנייה, של משבר עצום ושל נשיכת שפתיים. תחליטי, מחייכים אלי שני הנערים היפים מן התמונה, מה את לוקחת מהשנה הזאת, מה את לוקחת מאיתנו. אני מבינה פתאום שלא איתי לבד הם מדברים, אלא אל כל הסביבה שלי, הקרובה והרחוקה, אל חברי המתנחלים ואל ידידי – גם יריבי – במרחבי הארץ.

האם אנחנו לוקחים מהשנה הזאת פחד או אומץ, גבורה או חולשה, חזון ושיניים חורקות, או יאוש מזוקק.

אין דרך להפוך רצח של שני בני 14 לבעל משמעות. מול פנים כאלה צריך לשתוק. אבל אי אפשר להימלט מלשאול את עצמנו בכל זאת כמה שאלות:

מה קרה לנו כחברה בשנה הזאת? האם התחזקנו? אולי התרסקנו? האם הגענו למקום טוב יותר או רע מזה שעמדנו בו לפני שנה?

אני רוצה לענות שאין לי מושג, שאני מרגישה קצת כמו באמצע ניתוח: הפצע מדמם, המקום נורא כואב, ואי אפשר לדעת לאן זה מוביל. לכריתה, לחיים, או חלילה למוות.

החדשות הטובות הן שמדברים עליו, מתעסקים בו. אם הייתה מוגלה, אני רוצה לקוות שהיא בדרכה החוצה. אם היה חתך עמוק, הלוואי והוא בדרך להתאחות. לא ברור כמה זמן זה עוד יכאב, אבל התהליך חייב להיות תהליך של ריפוי. הלוואי, ללא כריתה נוספת. די היה לנו בכריתות.

שנת רפואה שלמה, זו נראית הברכה המתאימה ביותר בסופה של שנה קשה מנשוא, לנו, לאחותנו הגדולה הפצועה שמעבר לים, ולעולם כולו.