בארץ הפלאות והעשן

כשהיא התלבשה בבוקר ונכנסה למכונית שלה בקיבוץ שדה אליהו, לא ידעה סלעית שתוך כמה שעות היא תאפס שעונים פוליטיים. בן אדם אף פעם לא יודע לאן יתגלגל. ואיזה תפקיד ימצאו לו בחייו, קל וחומר במותו. מותה של אישה בת עשרים ושמונה מעכב את פרס וערפאת.

אני בטוחה שאם סלעית היתה עדיין חיה, היה לה ממש לא נעים. אני קוראת את המבזק החדשותי ולא מאמינה: כדי שפרס יפגוש את ערפאת צריך לאפס את השעון מחדש. ארבעים ושמונה שעות, למקומות, היכון, – צא!!!

כמו באגדת ילדים הזויה, עם שפן שתמיד ממהר ותמיד מגיע לכל מקום, כך מתפקדת המציאות הישראלית הבוקר. מישהו צריך לתת לה עוגיית גדילה, כדי שתתרומם מעט, תתבונן על עצמה מלמעלה, ותראה את האבסורד והטרוף. נשים יפות ומתות מחייכות אלי שנה שלמה מעמודי העיתון הראשונים. אנשים טובים וטועים בצמרת הפוליטית חושבים שהם יפסיקו את ההרג הזה אם יישבו עם הרוצחים למסיבת תה אחת, ועוד אחת, ובה יסבירו להם נורא ברצינות, וממש בתקיפות, שזה לא יכול ללכת יותר ככה, ואם הם רוצים הידברויות אז בבקשה, שינמיכו קצת את הלהבות, כן, ממש כך, תודה ובבקשה, כמו שמדברים אנשים נורא מנומסים.

וערפאת, האיש והכפייה, יוצא מהמסיבות הללו עלז ושמח כרגיל, והעשן שאופף את צאתו לא דומה בכלל לעשנה של מקטרת השלום שהצית לפני רגע עם ידידו הישראלי התמים. זהו עשן של פיגוע חדש, ושל הבא אחריו.

"ערפו את ראשה", צועקת מלכת הקלפים המטורפת, ומצווה להרוג כל מה שזז. מי בסיפור הזה היא מלכת הקלפים? ערפאת עורף השלום, או שמא התפקיד לא לוהק עדיין? אולי היא הרבה פחות מטורפת ממה שנדמה לנו, והרבה יותר מלכה? היא לא אוהבת שמפריעים לה, שהורגים לה נשים צעירות ויפות, גברים, ילדים וזקנים. אולי היא פשוט צודקת? האם לא הגיע הזמן להכריז בקול גדול, ובפה מלא: סלקו מפה את ראשה ועונשה של הראשות הפלסטינית הנוכחית, ושלחו אותה חזרה לתוניס?