פסטיבל חיפה. ההמלצות

שיאיו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שיתקיים השנה (2-9 באוקטובר) בפעם ה-17, יתרחשו באותם אולמות בהם יוצגו עותקיהם המשוחזרים של כמה מיצירות המופת של הקולנוע האיטלקי. באמתלות שונות ומשונות (100 שנה להולדתו של ויטוריו דה סיקה, 25 שנה למותו של לוקינו ויסקונטי, ולהבדיל יום הולדת שבעים לשחקנית אניטה אקברג), יוקרנו, כחדשים (חלקם גם בליווי תרגום עברי), "נס במילנו" ו"גונבי האופניים", "הברדלס" ו"רוקו ואחיו", וכן "לה דולצ'ה ויטה" הפלינאי בו טובלת אקברג, יחד עם מרצ'לו מסטרויאני, במימי הפונטנה די טרווי ברומא. אירוע הפתיחה של הפסטיבל הוא, כזכור, הקרנתה (בתזמון מושלם) של הגירסה המלאה (כשלוש שעות וחצי) והמשופצת של "אפוקליפסה עכשיו". כך מבטיחה מחלקת התחזוקה הקולנועית לפסטיבל שעל הכרמל כמה חוויות פילמאיות עזות.
עלעול בתוכניה אינו מעלה השנה, לפחות על פניו, סרט שהנשימה נעתקת לעומתו (דוגמת "אחת ושתיים" מהפסטיבל שעבר), אך אחד כזה אפשר שמסתתר בהיצע שמספקות המסגרות השונות. סרטיהם החדשים של ארמנו אולמי האיטלקי ("מלאכת המלחמה"), או מנואל דה אוליברה הפורטוגזי ("אני חוזר הביתה"), קשיש במאי תבל (הוא בן 92, ועובד ללא הפסקה), עשויים להיות בדיוק הסרט הזה. הנה בינתיים מה כן, מה אולי, ומה בפירוש לא.

"סטנלי קובריק - חיים בתמונות"

ב-1960 הודח סטנלי קובריק בדרך מבישה על ידי מרלון ברנדו, מבימוי הסרט "כשגברים שונאים" (במקור: “One Eyed Jacks”). תקרית משפילה זו אינה זוכה כלל לאיזכור בסרטו התיעודי של יאן הרלן, גיסו של הבמאי המנוח ואחד מאורחי הפסטיבל. גם הרפרוף מעל "המסמכים האריים", סרט השואה של קובריק, שנכתב אך מעולם לא צולם (משום הדימיון ל"רשימת שינדלר" השפילברגי), מחמיץ הזדמנות לחדור אל נבכי יהדותו של גדול הבמאים, שמעולם לא זכתה על ידו להתייחסות פומבית. וכך, החמצה רודפת החמצה, פספוס עוקב פספוס, והסרט, שמתיימר להיות התיעוד האולטימטיבי של חיי קובריק ויצירתו (כולל קטעים נדירים מסרטו הארוך הראשון והגנוז, "פחד ותשוקה", וכן סרטי בית שמתארים את הבמאי בחיק משפחתו), הוא דוגמא לאופן שבו קשרים משפחתיים עם מושא התיעוד מייצרים פולחן אישיות. על השחים כאן בגדולתו של נפוליאון של עולם הקולנוע נמנים וודי אלן, סטיבן שפילברג, ג'ק ניקולסון, מרטין סקורסיזי, ארתור סי. קלארק, ואלמנת הבמאי, קריסטיאן. אכזבה למעריצי קובריק.

"נהר סוז'ו"

מין וריאציה סינית מעניינת על "ורטיגו" ההיצ'קוקי, וגם תרגיל מסקרן במצלמה סובייקטיבית, שהכוחות המניעים אותה הם אובססיה ומלאנכוליה. שליח על אופנוע מנהל רומן עם בתו של מבריח וודקה, ומשתף פעולה בחטיפתה. היא מתאבדת, הוא נשלח לכלא, ועם שחרורו נמשך בעוצמה לרקדנית המופיעה בדמות סירונית במועדון לילה, שנדמית לו כאהובתו המתה. מדווח כי הצילום באיזוריה המפוייחים יותר של שנחאי תורם היטב לאווירה, ואומרים שגם השפעתו הסגנונית של וונג קאר-וואי ההונג קונגי ("צ'אנקינג אקספרס") ניכרת כאן.

"הפורנוגרף"

כדאי להמר על הפקה צרפתית-קנדית זו, בבימויו של ברטראן בונלו, אורח הפסטיבל, שרגישותה וכן משחקו בתפקיד הראשי של ז'אן פייר לאו, מסמליו המייצגים של הגל החדש הצרפתי, צולשו בפסטיבל קאן האחרון. סיפורו של משבר אמצע החיים שחווה במאי לשעבר של סרטים כחולים, הנאלץ לשוב לעבודתו הישנה, ולהתעמת עם בנו המתנכר שעזב לפני שנים את הבית ועתה לפתע שב. זהו גם סרט פרובוקטיבי, שבאחת הסצינות בו עוסקים בפעילות מלאה שניים מכוכביה של תעשיית הפורנו הפרנקופונית.

"חשבנו שיהיה קל יותר"

סרט תיעודי אישי נוקב ומרגש, שבו מתייצבת הבמאית הגרמניה קארין יורשיק עם מצלמתה מול אביה הקשיש והאטום רגשית, ומאשימה אותו בהתאבדותה של אמה שהתרחשה לפני כ-30 שנה. סיפור משפחתי ספוג טינה וכאב עמוק, שהוא בו זמנית סיפורו של גורל נשי עגום, כמו גם נסיון מרתק להתמודד באמצעות התיעוד הקולנועי העצמי עם תחושה מתמשכת של מלאנכוליה.

"סוביבור"

סרטו החדש של קלוד לנצמן אינו לכאורה אלא ראיון בן כ-90 דקות עם יהודה לרנר, ממארגני ההתקוממות במחנה ההשמדה הנ"ל, שהתחוללה ב-14 באוקטובר 1943, והביאה בסופו של דבר לסגירתו. בפועל, כמו ב"שואה" המונומנטלי (שהראיון עם לרנר צולם במקור על מנת להיכלל בו, אך נותר בחוץ), זהו הרהור בדבר הקשר שבין הסטוריה ותודעה, ייצוגה הפילמאי של השואה, ומהותה של העדות הקולנועית. הסרט משלב בין קולם של לרנר והמתורגמנית מהראיון שנערך ב-1979 לבין צילומים מהשנה הנוכחית של האתרים המדוברים, כדי לנסח הצהרה על נוכחותו של זכרון השואה גם במאה החדשה.

"שדים בשער"

ספיח מפסטיבל קאן אשתקד, אז עוטר סרט סיני זה בפרס הגדול של חבר השופטים. שני שבויי מלחמה יפנים (השנה היא 1944) מופקדים תחת איומי אקדח בידיו של איכר סיני, למשך זמן קצוב. אבל מה שמתחיל כקומדיה אנושית (מצולמת בשחור לבן) שעניינה מתחים תרבותיים ומנטליים בין שני העמים, משנה בהדרגה את ציביונו, וגולש אף לעבר סוריאליזם קודר, לעיתים מהמם. הצרה היא, ששטף הדיאלוגים העצבני עלול להכריע אף את הסבלני שבצופים, והסרט, שאורכו על פי התוכניה עומד על 162 דקות (העותק שהוקרן בפני עיתונאים, אגב, היה קצר בכמחצית השעה), הוא, משך רוב הזמן, צעקני ומייגע.

"מלאכת המלחמה"

בפסטיבל קאן השנה הורעפו שבחים על סרטו זה של ארמנו אולמי ("קבקבי העץ"), רב אמן של אנושיות ופשטות קולנועית. הדרמה ההסטורית על המצביא המהולל ג'ובאני דה מדיצ'י שנשלח לעצור את פלישת הצבא הגרמני לאיטליה ב-1526, משמשת כאן בסיס לדיון בטירוף שבמלחמה ובכוחות המניעים אותה.

"הי, טרזקה"

סרט פולני קודר, ריאליסטי, מדכא עד עפר, מצולם בשחור לבן מחוספס, העוקב אחר דעיכתה של נערה מתבגרת, בת למשפחה בעייתית וקשת יום. השחקנית הראשית עצמה אותרה במוסד לעבריינים צעירים (ממנו נמלטה זמן קצר לאחר תום הצילומים), עובדה שמעניקה לנוכחותה כאן מידה בלתי רגילה של אותנטיות. רוברט גלינסקי ביים ללא שמץ של סנטימנטליות סרט קשה, ישיר ותובעני על נוער שגדל ללא מטרה, או אם תרצו, "דור ה-X" הפולני. לראות, על אף תנאי הפתיחה המרתיעים.

"היופי של פנדורה"

סרט קנדי מיותר על פגישה עיוורת שמובילה לגילוי נורא. נראה בחלקו השני כמו גירסת ה-HIV פוזיטיב ל"אלווירה מדיגן" המלוקק.