מצעד הדחויים

"סופר/ת יקר/ה, קיבלנו את כתב היד שלך ולצערנו לא נוכל לפרסמו". יותר מ–90% מן הסופרים יזכו לקבל מכתב בנוסח כזה במהלך חיי היצירה שלהם. יהיו כאלה שיתעקשו על פרסום וישלחו את כתב היד לעוד הוצאת ספרים ועוד אחת. לולא היו מתעקשים, ייתכן שהשמות "טרזן", "סופרמן", דוקטור סוס", "הארי פוטר", כלל לא היו מוכרים לנו.
רשימת הסופרים שבתי הוצאה אמרו להם "לא" ארוכה בהרבה מאלה שאמרו להם "כן", ויש בה שמות לא מעטים של גדולי היוצרים: טולסטוי התקשה להתחיל לפרסם מכתביו. ג'יימס גו'יס בקושי מצא מו"ל. מרסל פרוסט קיבל שלושה מכתבי דחייה מנומקים עד שהחליט לממן את הדפסת "בעקבות הזמן האבוד". וולט ויטמן, המשורר הלאומי של ארצות הברית, נאלץ למכור את הבית שלו מפני שרצה ש"עלי עשב", הספר שהפך לקאסיקה, סוף סוף יראה אור. 22 מו"לים לא רצו את "מילכוד 22", אף אחד לא רצה שירים של בודליר שראו אור במימון עצמי. עורכי ה"ניו יורקר" לדורותיהם דחו סיפורים של סול בלו וקורט וונגוט. "מלחמה ושלום", "האדמה הטובה", "גבעת ווטרשיפ", "אל תיגע בזמיר", "הילד הזה הוא אני", "שירת הסירנה" - כולם לא היו מגיעים למדפים אלמלא ניחנו היוצרים שלהם בכושר לבלוע את העלבון ולהמשיך הלאה. לא כולם הצליחו.

לא בחייהם

אחד הסיפורים העצובים ביותר בתולדות המו"לות האמריקנית שייך לג'ון קנדי טול, מחבר "ברית של כסילים" (זמורה ביתן). ב–1969, לאחר סירובים חוזרים של מו"לים, שלח יד בנפשו. הוא היה בן 32. שנים אחדות עברו, ואמא שלו הצליחה לעניין את ווקר פרסי, סופר נחשב בארצות הברית, די הצורך שיקרא את הפארסה הארוכה והמדהימה הזאת. פרסי נדנד להוצאות. הספר לא רק ראה אור, אלא גם הפך לספר פולחן, מכר יותר ממליון עותקים בעולם האנגלו-סקסי, זכה בפרס פוליצר לשנת 1981, עובד לסרט (The Neon Bible) ופרנס את תלמה טול, אמו של היוצר, בכבוד עד אחרית ימיה.
לעצב אין גבולות גיאוגרפיים: תארו לעצמכם את מיכאיל בולגקוב, קופא מקור בחדר טחוב בסנט פטרסבורג, כותב במשך 12 שנה את "האמן ומרגריטה", ויודע לבטח שאין שום צל של סיכוי שהספר יראה אור כל עוד סטאלין חי. בולגאקוב מת ב–1940. רק עשרים ושבע שנים מאוחר יותר הואילו השלטונות לאשר פרסום של מהדורה מצונזרת לגמרי של הספר, שראתה אור גם בעברית בשם "השטן ממוסקבה".
ןקןנסטנטין קוואפיס, גדול המשוררים של יוון המודרנית, לא מכר אפילו עותק אחד של ספר שירה בחייו. הוא מאס במכתבי הדחייה, מימן הדפסה, חילק לחברים – ואף אחד לא ידע להעריך נכונה את גדולתו.

לא בשמם

כל יוצר זכאי לכך ששמו יתנוסס בגאון ממעל, או מתחת, לשם הספר שלו. הזכות מעוגנת בחוקי זכויות יוצרים בעולם כולו, אבל לא תמיד אפשר היה להתעקש עליה וגם לנצח. "ז'ורז' סאנד" הוא השם שמדלין אורור לוסיל דודוואן בחרה לעצמה, לאחר שהובהר לה כי מו"לים בצרפת יתקשו למכור "ספרים של אשה". בצד השני של התעלה, מריאן קרוס שמעה בדיוק את אותם דברים, והיא מוכרת לנו כ"ג'ורג' אליוט". מובן שסופר רשאי להשתמש בשם-עט, וההיסטוריה מלאה שמות אלה, אבל תארו לעצמכם את הכאב הצורב של שם עט כפוי.
לפעמים אפילו סופרים "נחשבים" נזקקים לשם עט, רק כדי לפרסם. משום מה, ובלי צידוק מספיק, מאסו המו"לים בצרפת ביצירות של רומן גארי ("הבטחה עם שחר", "עפיפונים"). בעזרת קרוב משפחה, נאלץ גארי לארגן לעצמו זהות בדויה. אמיל אז'אר. הזהות הזו חיברה שלושה ספרים. השני, "כל החיים לפניו", היה להצלחה מסחררת, זכה בפרס גונקור הצרפתי (מבחינת הצרפתים, הפרס חשוב אפילו מן הנובל) ב-1975, מה שגרר מבול של ספקולציות אודות זהותו האמיתית של היוצר. ב–1979 ראה אור "חרדתו של המלך סלומון", גם הוא בשם אמיל אז'אר, ואז, כמו מתוך ערפל גדול, יצא רומן גארי ואמר, "זה אני. רציתי להוכיח שסופר יכול להתחדש, לעורר עניין, לכתוב כפי שלא כתב קודם לכן, אבל המו"לים לא היו מעוניינים". גארי התאבד ב–1980. מעטים מקוראיו יודעים כי שמו האמיתי היה רומאן קאצ'ב.
בשנה שב "אמיל אז'אר" היה לשם שגור בכל סלון ספרותי בפאריז, ביקשה הסופרת הבריטית דוריס לסינג להוכיח טענה מטרידה: לקטורים בהוצאות ספרים לא קוראים את הספר על פי אכויותיו, אלא מייחסים איכויות לשמו של כותב. כך, אם הכותב לא ידוע להם, הסיכויים שלו לפרסם משהו פשוט אפסיים. אמרה ועשתה: לסינג שלחה למו"ל האנגלי שלה רומן בשם בדוי, "ג'יין סומרס". העורך שלה זיהה את הכותבת, אבל היה מוכן לשתף פעולה בתרגיל של לסינג. המו"ל האמריקני של יצירותיה דחה את הרומן. "זה דכאוני מדי", קבע. בסופו של דבר מצאו שני ספרים מאת "ג'יין סומרס" מו"לים שהיו מוכנים להסתכן. המכירות? 3000 עותקים בלבד, לעומת עשרות אלפים לכל רומן של לסינג.
לא ידוע לי אם צ'אק רוס, עיתונאי אמריקני, הכיר את הטענה של לסינג, אבל הוא הצליח להוכיח אותה מעבר לכל צל של ספק. ב–1975 התיישב ליד מכונת הכתיבה שלו והדפיס 20 עמודים ראשונים של הספר "צעדים" מאת יז'י קוצ'ינסקי (תורגם לעברית, הוצאת מודן). זה קרה אחרי שקוצ'ינסקי זכה ב"נשיונל בוק אוורד", פרס הספרות האיכותית בארצות הברית, על "הציפור הצבועה". הוא שיגר את העמודים, בשם בדוי, לארבעה מו"לים חשובים. כולם דחו את כתב היד. רוס לא אמר נואש. ב–1977 התיישב שוב ליד מכונת הכתיבה והפעם הדפיס את כל הספר "צעדים", מתחילתו ועד סופו, ושלח עותקים ל–13 בתי הוצאה. השם שבחר לסופר היה "אריק דמוס". 13 מכתבי דחייה הגיעו, בינהם אחד מהוצאת "רנדום האוס", הוצאה גדולה וחשובה – לענייננו היא חשובה משום ש"צעדים" של קושינסקי ראה אור ב"רנדום האוס" בשנת 1969.
ואצלנו? הביצה הספרותית המקומית קטנה מדי. אי אפשר להסתתר תחת שם עט יותר משבועות או חודשים מספר. שולמית הראבן כתבה את המותחן "החוליה" בשם העט "טל יערי" ונחשפה. ישראל אלירז עורר עניין בשירים של "ג'ורג' מתיא אברהים", ואף הוא נחשף. יורם קניוק הוציא מהדורה ראשונה של "ערבי טוב" בשם בדוי: בכל המקרים, עד כמה שידוע לי, המו"לים שיתפו פעולה. גם עם "א.", מחבר "מרגל עם נשמה". זהותו לא נחשפה מפני שככל הנראה האיש (או האשה?) עדיין פעיל/ה באחד השרותים החשאיים.

לא בהוצאה שלנו

כשיורשיו של אלפרד ג'יי. קנופף, מיסד של הוצאת ספרים יוקרתית בארצות הברית, מסרו את התכתובת שלו לארכיון אוניברסיטאי, אולי לא שיערו כמה פניני-דחייה אפשר לדלות מתוכם. בין היתר: חורסה לואיס בורחס. עורך ספרותי בהוצאה התנבא, כי "אי אפשר לתרגם את "בדיונות" לאנגלית, ובל מקרה זה לא ימכור יותר מ–750 עותקים". אחר סבר כי "יומנה של אנה פרנק" הגם שכבר ראה אור בהולנד, אינו ראוי לתרגום לאנגלית. ברשימת הדחויים של "קנופף" תמצאו, בין היתר, את ח'ליל ג'ובראן ("הנביא"), מייקל אונדטייה ("הפצוע האנגלי"), ז'ורז'ה אמאדו ("דונה פלור"), וגם מכתב שמתייחס ליצירתו של י. בשביס זינגר בזו הלשון: "שוב פעם יהודים פולנים עשירים? לא יילך!". זה לא הפריע לבשביס-זינגר למכור מליוני עותקים מיצירותיו וגם לזכות בפרס נובל. והיהודים שלו אולי פולנים, אבל רובם עניים נורא.
אז מה אפשר להסיק מכך – שבהוצאת ספרים גדולה ומכובדת יושבים רק מטומטמים שלא יודעים לקרוא? לא בדיוק: העומס על הלקטורים, הקוראים מטעם ההוצאה, תמיד גדול ותמיד הם לא מתוגמלים היטב. לעתים קשה להבחין באיכויות של קול חדש, לעתים קרובות יותר קשה לנבא את העתיד. במיוחד כשלקטורים נדרשים לכתוב חוות דעת על סיכויי ההצלחה של ספר. מה הם יודעים? במה הם טובים מקוראים בקפה או בכף יד? המו"לות העולמית מלאה בסיפורים שהפכו לאגדות אורבניות, על מו"לים גאונים שזיהו יצירות מופת בטרם יבש הדיו שלהן. כל הסיפורים האלה נולדו רק אחרי שיצירת-המופת הוכרזה כיצירת מופת. כרגיל, רק הכשלון יתום.

לא, לא ועוד פעם לא – עד שנמכור מליונים

הנה כמה יצירות שנדחו פעמים רבות מאד ומכרו מליוני עותקים. צריך להרים את הכובע בפני כל אחד מן היוצרים שהתעקשו, אף על פי כן ולמרות הכל. האגדה מספרת ש"זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט פירסיג נדחה 121 פעמים. כיוון שפירסיג לא שיתף פעולה עם יוצרי האגדה ולא נקב במספר הדחיות המדוייק, לא נדע: כל מי שדחה היה מעדיף ממילא לאכול כובע מאשר להודות. אלקס היילי, מחבר "שורשים", קיבל כ–200 מכתבי דחייה. ריצ'ארד באך אסף עד שנת 1970 לפחות 20 מכתבים כאלה: "לצערנו לא נוכל להדפיס את ג'ונתן ליוינגסטון שחף", נאמר בהם. ב–1975 ה"שחף" נמכר בחמישה מליוני עותקים. ד"ר סוס, חביבם של ילדים אמריקניים, אסף 27 מכתבים כאלה אחרי שכתב את ספרו הראשון. איש אינו יודע כמה עשרות מליוני עותקים מכר באנגלית ובכל השפות אליהן תורגם.
"מלכוד 22" של ג'וזף הלר – 22 מכתבי דחייה. "מאש" – כנ"ל. "קון טיקי" של תור היירדאל : לפחות 20 דחיות. "חולית" של פרנק הרברט – 13 מכתבים מנומסים, כולל הערה: "הספר איטי מדי וארוך מדי". ג'ורג' אורוול, "חוות החיות" – לפחות 20 דחיות, כי "מבוגרים לא אוהבים סיפורי חיות". ויליאם גולדינג, "בעל זבוב" – רב מכר ופרס נובל: 20 בתי הוצאה לא רצו אותו, עד שמישהו ב"פאבר&פאבר" הבין שיש כאן פנינה. "כשקיבלתי את מכתב הסירוב הראשון שלי נכנסתי לארון בגדים והתחלתי לבכות", סיפרה פעם ג'ודי בלום בראיון. היא התעשתה מהר, ועד היום, אחרי 20 מליון עותקים לפחות, היא צוחקת כל הדרך אל המו"ל.
"העיקרון הפיטרי" של פיטר לורנס - 16 דחיות. "דבלינאים" של ג'יימס ג'וייס – 20 מו"לים סירבו לנגוע בזה. ג'ויס סיפר, מאוחר יותר, כי כאשר הספר נדפס לבסוף, היה מי שקנה כמעט את כל העותקים וגם שרף אותם. "יוליסס", "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "חוג הסרטן", "ארוחה עירומה", "לוליטה", "הערומים והמתים" הם רק כמה מפניני היצירה של המאה העשרים שכמעט ולא מצאו בית, מפני שהמו"לים המהוגנים חששו מתביעות בשל פרסום דברי תועבה. אבל גם באוירה מתירנית יותר, הם ממשיכים לטעות.

לא אבדה תקוותנו

תערובת של נחישות ברזל, אגו לא שביר, אמונה עצומה באיכות היצירה ויכולת בוגרת לשמוע "לא": כל אלה הכרחיים לספרים שמוכנים לעשות דרך ארוכה כדי להגיע לידיעתנו. תארו לעצמכם את ארתור קונאן דוייל מפסיק לכתוב אחרי שהראשון בסדרת ספרי "שרלוק הולמס" נדחה פעמיים. או את סמואל בקט מחליט לשתוק אחרי ש–42 מולים גנזו את "מרפי". או את ג'רי סיגל וג'ו שוסטר,יוצרין של "סופרמן", מרימים ידיים: הנה סיפור אופטימי במיוחד. סופרמן נולד ב–1933, ובגרסה הראשונה שלו הוא בכלל היה נבל שרוצה לחסל את העולם. ב–1934 היוצרים החליטו שעדיף להציל את העולם, ועם זאת, במשך חמש שנים תמימות חיפשו מו"ל רציני שיהיה מוכן להוציא את הקומיקס הזה בין כריכות קשות, כדי שלא יילך לאיבוד במגזינים מצויירים.
ההתעקשות השתלמה לכולנו. לפעמים היא משתלמת מאד רק ליוצר, ולא לחיי-הספרות: ז'קלין סוזן קראה במכתבים לא מעטים ש"עמק הבובות" הוא ספר משעמם שמעיד על חוסר כשרון. היא לא נעלבה. לאוזניו של ג'ון לה קארה הגיעה השמועה ש"המרגל שחזר מן הכפור" הסתובב בין כמה בתי הוצאה, ועורכים אמרו זה לזה ש"לה קארה הזה, אין לו עתיד". ג'.ר.ר. טולקין שמע ש"'שר הטבעות' ארוך מדי, ולמה זה לא דומה להוביט?", אייזק אסימוב שמר מכתבי דחייה לסיפורים הראשונים שלו, וכמוהו עשה גם אדגר רייס בורוז, מחבר "טרזן". הם יכלו להצטרף לשורה ארוכה של דחויים: אמילי דיקינסון, ג'יין אוסטין, רוברט פרוסט, גוסט פלובר, אגתה כריסטי, שרלוט ברונטה, ויליאם בלייק, לורנס סטרן, ודניאל דפו. השניים האחרונים נואשו מכל מו"ל והדפיסו את ספריהם בעצמם.
הארי פוטר הוא הוכחה חיה לכך שכל סופר צריך ללמוד את ההמנון של מדינת ישראל. ג'ואן קתלין רולינג שלחה את כתב היד של הספר הראשון בסדרה להוצאת "פנגוין", ואמרו לה – לא. אחר כך שלחה ל"הרפר-קולינס". אחר כך ל"טרנסוורלד". בסוף נמצא מו"ל, אבל הסבירו ליוצרת הלא-מוכרת, בעדינות ובתקיפות, כי "עם שם כמו שלך, בנים לא יקראו את הספר", וכך קילנו את ג'יי. קיי. רולינג ואת הארי בעסקת חבילה שהניבה עד היום יותר מ–50 מליון עותקים.

"לא" זה "לא סופי"

מטבע הדברים, מו"לים מקומיים לא ששים לדבר על ההחמצות הגדולות שלהם. הנה שני סיפורים מחממי-לב, מאירי עיניים ומחכימים, על התעקשות שסופה בשמחה גדולה, ליוצר וליצירתו וגם לקוראים. "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס חיפש בית ברוב הוצאות הספרים הגדולות שבקטלוגים שלהם הופיעו גם ספרי ילדים. רק בתום מסע ארוך נחת ב"כתר", ומאז מכרו ספרי "הילד הזה" קרוב ל –250,000 עותקים. אפשר לשער מדוע נידחו: באקלים של תקופתו, רוב ספרי הילדים המקוריים שראו אור אצלנו היו דידקטיים, מתנחמדים ולא כתובים בשפה "דיבורית" מגובה מבט עיניו של ילד.
ועירית לינור הבינה את האקלים הרוחני של תקופתה טוב יותר מן העורך שדחה את כתב היד של "שירת הסירנה", בהוצאת "כתר". היא לא אמרה נואש, פנתה ל"זמורה ביתן", ועד היום היא מככבת ברשימות היסטוריות של רבי מכר. אמרו לכם "לא"? לא נורא. יש – אפילו בישראל – סיפורי סינדרלה ספרותיים. גם אצלנו, רוב כתבי היד שמגיעים להוצאות לא יראו אור. לסופרים שבין הקוראים כאן מומלץ להאמין בכשרון, לא בסטטיסטיקה.