אין סימטריה

רחבעם זאבי אינו עוד חלל במלחמה שלנו עם האויב הפלסטיני. מותו שונה ממותה של שלהבת פס, או ממותה של משפחת שחיויסחורדר. רחבעם זאבי היה שר בממשלת ישראל, ומשום כך התנקשות בחייו היא התנקשות בזעיר אנפין בגופו ורוחו של כל ישראלי . היענותם של דוברים רבים מכל קצות הקשת הפוליטית לומר עליו דברים חמים ולספר בשבחו אינה מעידה על צביעות, אלא בעיקר על כוחו של האיש ועל כך שעדיין, אהבת ארץ מולדת, לשונה ותרבותה, כשהן מופיעות בעוצמה ובכנות כפי שהופיעו אצל זאבי, יש בהן כדי לגעת בלבו של ישראלי, גם כזה שאינו חשוד בהשתייכות ל"מחנה הלאומי" ובשירת המנון בית"ר פעמיים ביום.

מותו של זאבי מכתים את ידי מרצחיו, שולחיהם ותומכיהם ברשות הפלסטינית בכתם דם נוסף. אני מאמינה באמונה שלמה שאומה שחורתת שפיכות דמים על דגלה, הופכת להיות לא ראויה מוסרית לירושת ארץ ישראל, כדרך שהתורה מלמדת פעמים רבות, באופן שמטרתו להזהיר בעיקר אותנו על ניקיון כפינו שלנו. הארץ הזו מקיאה רוצחים עוד מימי קין. ההיסטוריה שלנו מלמדת כי בסופו של תהליך, הארץ המיוחדת הזו שומטת מעליה את עושי התועבות. גם אם זה לוקח זמן, גם אם עושי התועבות הנם אנו עצמנו.

אני מבקשת להרגיע את הקופצים, בעלי מוסר העל, אלה שפזמון הסימטריה הקדושה כבר מתנגן על לשונם: מי שממהר ומשווה בין רציחות נקודתיות של מפגעים על-ידי ממשלת ישראל לרציחתו של השר זאבי, חוטא ומחטיא. חוטא לאמת ולצדק שלנו, ומחטיא את העולם המאזין לדברים הללו, ומערסל לחיקו את ערפאת כתוצאה ישירה מהם.

כאשר מערכת הביטחון מחסלת מפקד של ארגון טרור, היא מנטרלת פצצה אנושית מתקתקת, ומבקשת למנוע את הדולפינריום הבא. כאשר מחבל פלסטיני רוצח שר בישראל הוא אומר משהו על זכות הקיום של מי שבחר בו. רחבעם זאבי לא איים לרצוח איש, הוא היה איש פוליטי, שרעיונותיו, שנויים במחלוקת ככל שיהיו, רחוקים שנות אור מרעיונותיו של מפקד בכיר בחמאס או בחזית העממית. זאבי דיבר על טרנספר, מעשה מכוער - טרנספר, מילה מכוערת, מיותרת, שמזכירה לנו רגעים אפלים מאד בהיסטוריה שלנו. ועדיין - הוא לא דיבר על גירוש בכוח, ובודאי לא על חיסול פיזי של העם הפלסטיני, כדרך שחולמים, מטיפים ומבצעים ראשי ארגונים פלסטינים ומנהיגיהם. העמדתם של אלה מול האיש שארונו מוטל היום לפנינו היא יצירת סימטריה מרושעת, שקרית ופושעת.

הלו, מר שריד, איפה אתה חי?

אתמול הספיד את זאבי בכנסת יושב ראש האופוזיציה יוסי שריד. מילים כנות היו לו, אם כי מעטות מדי, ומאוחרות מדי. שריד קרא לרשות להתעשת ולעצור מקרים כגון אלה. אחרת, הוסיף, "נטבע בנחלי דם, הארץ תבער". אני שומעת אותו מדבר, ולא מאמינה: הארץ תבער? תבער? הלו, מר שריד, איפה אתה חושב שאתה חי? נחלי הדם כבר מלחכים את רגליך, ריח השריפה עומד באוויר כבר שנה שלמה, ואתה, שוב, נותן להם עוד צ'אנס, עוד הזדמנות להוכיח – את מה בעצם? מה יש עוד להוכיח שלא ידענו קודם?

לפני כחצי שנה ישבתי במסיבת רעים אצל ידידים, בין הנוכחים היו חברי מרצ מתוסכלים, שלא ידעו איפה לקבור את התסכול והבושה מהתנהגותה של מפלגתם לאורך כל השנה האחרונה. "לו היה מספר לי מישהו שנה קודם, שהרשות הפלסטינית תהפוך את השולחן אחרי כל מה שהוצע לה, ותפנה את הרובים שקיבלה נגדנו, ואחרי כל זה השמאל הישראלי לא יתייצב כאיש אחד להגן על עמדת ישראל, הייתי חושב שהמספר הזה מטורף", אמר איש שמאל מובהק.

למה לא אמר יוסי שריד דברים דומים לפני שנה, כשפרצה האש, ולמה גם בנאום הזה הוא רומז לכך שהאחריות ל"זרימה השוטפת" בנהרות הדם הנוכחיים והעתידיים היא הדדית, כאילו אין הבדל בין דם ששופך הרוצח, שהיתה לו ברירה אחרת, לדם ששופך המתגונן?

אין לי תשובה טובה לכך. לפחות לא תשובה שניתן לומר היום, כשאיש הגון מסוגו של רחבעם זאבי, שר בממשלת ישראל, מוטל מת לפנינו.

.