ריחה המתוק של ההיסטוריה

"0:1 זה רע. 0:2 זה קרוב לקטלני", כך אמר שדר היורוספורט שהעביר בהתרגשות מסוימת את תקציר המשחק בין הפועל תל אביב לצ'לסי. זה היה התקציר הראשון מבין שישה. המשחק המרכזי. אם הוא אומר את זה, כנראה שהוא יודע. אגב, הוא אנגלי. יום חמישי בערב, מרגישים כבר את סוף השבוע. המצב המדיני, הביטחוני, הכלכלי ובעיקר הרגשי מעולם לא היו בשפל כזה. פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, חל איזשהו שבר בזמן, ודרכו התפרץ משהו לתוך המציאות. הוא לא דבר גשמי. הוא לא דבר פיזי. הוא לא מוחשי. זהו ריחה של ההיסטוריה.

התחיל רע, נגמר בחלום

העונה הזאת התחילה כל כך רע עוד מהקיץ, עוד מהעונה שעברה. אמיר רנד עדיין מחוסר הכרה. ליברפול לא באה בגלל שמישהו לא ידע לתרגם פקס מאנגלית. בית"ר ירושלים מתה מוות קליני וחזרה במצב של צמח. אוסטריה ומאמנה המבוהל לא רצו לבוא. כולנו חשבנו שלאופ"א ופיפ"א יש אג'נדה שדורשת להעיף את הספורט הישראלי בחזרה לאוקיאניה. מכבי תל אביב יצאה לרודה, אלק פייבוריטית, וקיבלה בראש במיטב המסורת של "נעבור את עשרים הדקות הראשונות בשלום". ודווקא במקום הכי מפתיע, הכי פסימי, הכי לא צפוי, הגיע פתאום המשחק הזה.

סוג של טורקיה

החיים הם דבר מוזר. ככל שמדינת ישראל הופכת להיות בעיני העולם המערבי למוקצית מחמת מיאוס ומדיניות, הכדורגל הישראלי שועט לעבר הלגיטימציה, בלי ששמנו לב. הגועל שנקרא ליגת העל מסתיר לפעמים את המציאות: נבחרת ישראל הפכה לנבחרת דרג ב' לגיטימית, והקבוצות הישראליות פתאום עוברות קבוצות קרואטיות, טורקיות, ואולי גם אנגליות. מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה קבוצה מחו"ל ממש ניצחה פה? אי אפשר לתלות את זה בפחד מהמצב הביטחוני. לא תמיד בשנים האחרונות השטחים בערו, שרים נרצחו ומתאבדים הציפו מקומות ציבוריים. הפכנו למדינת כדורגל ביתית. להר געש קטן וים תיכוני. לסוג של טורקיה.

אבוקסיס ופיצול האישיות

יוסי אבוקסיס קיבע את עצמו בשנים האחרונות כאחת הדמויות הפרובוקטיביות–מושמצות–שנואות בכדורגל הישראלי. כל משחק שני היה מגיע לו אדום אחד לפחות. הוא ירד לגליצ'ים מופרעים שבנס לא נגמרו בטיפול נמרץ, הוא תמיד גנב שני מטרים בכדורי עונשין, ומשריקת הפתיחה לא הפסיק לנג'ס לשופטים ולקוונים. אבוקסיס של הליגה היה שחקן שאם הוא לא היה בקבוצה שלך, הוא היה מסוגל לגרום לך נזק בלתי הפיך במערכת העצבים. אבל יש אבוקסיס של הליגה ויש אבוקסיס של אירופה. זה התחיל במשחקים המצוינים שלו בנבחרת, שכללו גול קריטי נגד בוסניה. אתמול הוא נתן פשוט משחק מושלם. הוא גמר לצ'לסי את ההתקפות לפני שהגיעו לרחבה, ומנגד הולבשה עליו כל הקונספציה ההתקפית. כשבן לוז לא במגרש, אבוקסיס סיפק את היצירתיות. אבל זה לא רק הוא.

שאלת הזרים

עסקני הכדורסל התמהוניים מתווכחים כבר חודשים יחד עם השחקנים על כמה זרים צריכים לשחק בכל קבוצה. כפי שזה נראה עתה, הם הולכים לקצץ במכסה. לא שזה ממש עקרוני, ליגת הכדורסל הישראלית היא הדבר הכי לא תחרותי ולא מעניין שקיים פה. הפחד היחיד ממה שקורה שם זה שהטרנד יגלוש גם לכדורגל. הפועל לא יכלה לנצח את צ'לסי בחיים אם לא היו לה חמישה זרים בהרכב. נכון, לא מדובר בזרים מהשורה הראשונה, אבל בכל זאת: מילאן אוסטרץ', סרגיי קלשצ'נקו וגאבור הולמאי צברו הרבה פז"ם במדי הנבחרות הלאומיות שלהם. דניס אונישנקו הוא בוגר סיירת דינמו קייב וגם אישטוואן פישונט בילה זמן מסוים בגרמניה.

קבוצה מנוסה

סביר להניח שאם דרור קשטן היה שולח למערכה ינוקות כמו אבי כנפו ואפילו עומרי אפק, זה לא היה נגמר ככה. אבל עם הזרים ועם שחקני נבחרת כמו שמעון גרשון ויוסי אבוקסיס, פתאום הפועל נראית כמו קבוצה מנוסה. אפילו אסי דומב צבר כבר ניסיון במפגשים אירופיים. אשרי המאמין. אסור לתת לרוח הטמטום של הכדורסל לפלוש לתוך המומנטום של הכדורגל. כל מה שנבנה ייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, זאת שאנחנו מריחים אותה עכשיו, ולשם שינוי יש לה ריח טוב.

כסף לא יכול לקנות כלום

"כסף לא יכול לקנות אהבה", שרו החיפושיות במרדנות רכה כלפי העולם החומרני. אחרי המופע של צ'לסי בבלומפילד אפשר לומר גם ש"כסף לא יכול לקנות נשמה". המשחק הגדול ביותר בהיסטוריה של הפועל תל אביב יכול להפוך למשחק הקריטי ביותר של הכחולים מלונדון העונה. אם מישהו באנגליה חשב שהם קבוצה שמסוגלת לקחת אליפות, הוא צריך לאכול את הסיגר שלו (אלכס פרגוסון, לדוגמה). בעונה שעברה הם עפו מאופ"א בסיבוב הראשון בעזרתה האדיבה של סנט גאלן, קבוצת מרכז טבלה מהליגה של אבי תקווה. הבעלים קן בייטס לא קולט שהוא בחיים לא יגיע רחוק עם קבוצת שכירי חרב זקנים ואפטיים. אפילו ז'ראר הוייה הבין שצריך נשמה אנגלית. אם צ'לסי לא תעבור את הפועל, קלאודיו ראניירי יצטרך בקרוב לשלוף את המזוודה מהארון ולתכנן את חזרתו לארץ המגף. אבל למי איכפת מצ'לסי. אוהד יקר של הפועל אמר לאחר המשחק: "אנחנו רוצים את רודה בשלב הבא". כל מלה מיותרת.