ירושלים כרעיון?

לאחרונה יותר ויותר אני מוצאת את עצמי בעמודים אלה בעמדת המסבירנית הדתית, דבר שגורם לי אי-נחת מסויימת. להתקיף רבנים, לצאת יפת נפש, נשמע כל כך יותר טוב. ובכל זאת, פניו הנעימות והידידותיות של יוסי ביילין המצולם בעיתונים רוקח הסכמים משונים על עיר הקודש שלי עם אבו-מאזן מריצות אותי אל המחשב הנייד ומחזירות אותי ליחצנ"ית הדתית הקטנה והעקשנית שמסתתרת בתוכי.

"ירושלים היא רק מקום", אמר מאיר שלו בטלוויזיה, "לנו יש את ירושלים שבלב, את ירושלים של הנביאים, המילים והפסוקים שהם העניקו לנו חשובים יותר מהמקום הגיאוגרפי". אולי, בעומק ליבו, זהו הרעיון הגורם ליוסי ביילין להציע לאבו-מאזן שותפות בירושלים. איך לומר זאת בלי להישמע מתנשאת? יוסי ביילין הוא אינטליגנט אמיתי, וגם איש הגון, כנראה. ואין לי ספק שעז רצונו להביא לסיום הסכסוך היהודי-ערבי, או לפחות הישראלי-פלשתיני, מהר ככל האפשר, אבל אם הוא קונה את הקונספציה של שלו, כנראה שבאמת אין לו מושג מה היא ירושלים.

ירושלים היא רעיון? ובכן, בהחלט - גם ארץ ישראל היא רעיון, ציון היא לא רק שער אבן ומגדל, אלא מקום נפשי. אבל הציונות לא הסתפקה ברעיון שעל שמו היא נקראת, אלא התעקשה על המקום. הר הבית, הוא לא רק מקום שכינה אלא אתר מאוד מסויים שבו שרים לווים וכוהנים מלמדים (ופרות וכבשים נשחטים, לא אכחיש), שבמקורו היה גורן תבואה שדוד טרח לקנות מארוונה היבוסי בכסף מלא. וזאת, כדי שיהיה מקום לממש בו את הרעיון הנשגב לפיו אלוהים לא מנותק מהמתרחש פה, אלא יוצר קשר, כל הזמן, קשר שיש לו הבט מוחשי, ולא רק מופשט. "כבודך מלא עולם", שורר יהודה הלוי בזמנו, "אף כי חדרי אולם" - המתח בין העולם כולו לאולם ספציפי, בין האינסופי לסופי, מלוה את הדת היהודית מראשיתה.

האנשים שבחרו לחיות פה, מודרניים ומערביים ככל שיהיו, לא יוכלו להתחמק מה"אולם" שבהר הבית, בלי להעמיד בסימן שאלה את בחירתם הראשונית. הרבה מאד ישראלים מבינים את זה, מזה שואב האיום "פרס יחלק את ירושלים" את עוקצו וכוחו, מכאן ההתנגדות לברק ולמהלכיו בקמפ דייויד.

ובכן מה הפתרון? לפחות בעניין הר הבית, ההכרזה עליו כעל שטח אקס-טריטוריאלי היא רעיון לא רע. אבל בתנאים של היום תשמר הצהרה כזו את המצב הלא סימטרי לפיו יהודים לא מורשים לעלות אליו וערבים ותיירים כן. לו תעז הרבנות להתיר עלייה להר, ולחילופין - לו יהפוך ההר לאתר סמלי ומקודש לבני כל הדתות, אבל העלייה אליו תיאסר על כל נפש חיה, אז היה אולי, על מה לדבר. כמובן, אין לכך סיכוי: לוותר על מקום? בשביל שלום? את זה מבקשים רק מיהודים.

חיותה דויטש מתגוררת בנווה דניאל, סופרת ובעלת טור בירחון המתנחלים ביש"ע "נקודה"