חסידי גור נשמעים לרבי שלהם, יעקב אלתר שמו, חסידי בעלז הולכים אחרי הרב רוקח, שהוא האדמו"ר מבעלז, לאדמו"ר של חסידי ויז'ניץ' קוראים משה הגר. לליטאים אין אדמו"רים אבל יש כמה פוסקי הלכות חשובים, הרב אלישיב הוא הגדול שבהם. הספרדים, כל ילד יודע, נשמעים לרב עובדיה יוסף, הוא המחליט עבורם בכל עסקי הרוח, הוא הגדול בתורה שלהם. אנשי המפד"ל בעלי הכיפות הסרוגות הולכים אחרי הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו. שני אלו היו פעם רבנים ראשים, אבל נדמה שהחלו להתבלט דווקא אחרי סיום כהונתם.
לכל קבוצה דתית בישראל יש את גדולי התורה שלה, ולכל גדולי הרבנים יש צאן מרעית שהולך אחריהם. לכולם, חוץ מלשני רבנים - שני הרבנים הראשיים. כי אם החסידים מאמינים באדמו"רים שלהם, הליטאים בפוסקי ההלכות, והמפד"לניקים בשפירא ואליהו – מי רואה ברבנים לאו ובקשי-דורון את גדולי התורה שלו? מי סר לפקודתם, או לפחות להנחיות שלהם?
התשובה הפשוטה היא אף אחד. התשובה היותר מורכבת, אבל לא פחות אבסורדית, היא שהרבנים הראשים לישראל הם גדולי התורה של החילוניים. הם הרבנים של אלו שלא מאמינים באלוהים. הם מונו על ידי החרדים והדתיים גם יחד, כדי שישמשו אותנו חסרי האלוהים. כי הדתיים באמת - מה להם ולפקידי האמונה הרשמיים? הם רוצים לבחור בעצמם את רבם, הם לא מסוגלים להתאחד סביב רב-ראשי אחד, אפיפיור יהודי של כל המאמינים כולם. לפי הנוסח שהיה מקובל תמיד ביהדות, כל אחד מהם בחר לו את רבו לפי השקפתו האישית וטעמו. אחרי שבחרו לעצמם, בחרו גם לנו רב. לא אחד אלא שניים. לא רק בהיכל שלמה בירושלים, אלא בכל עיר. כך תהיה פרנסה להמון מוסמכים לרבנות, וגם, אולי, ישפיעו מעט על החילוניים.
השיטה הזו מתגלה בשבועות האחרונים בכל חדלונה. הרב הראשי בקשי דורון הוציא פסק הלכה בענין שנת שמיטה, אבל מיהר להתקפל מול זעם הרבנים החרדים. שני הרבנים הראשיים גם יחד, החליטו לתמוך בביטול משרד הדתות, אבל מיהרו להתקפל מול זעם חברי הכנסת הדתיים והחרדים. כשבקשי דורון מבטל דעתו מפני גדולי תורה, זה עוד נסבל, אבל כששני הרבנים הראשיים משנים את דעתם בענין עקרוני, רק משום שחברי הכנסת פרוש ויהלום נזפו בהם – זה כבר מעורר רחמים.
אז אולי הגיע הזמן, במסגרת מה שמכונה המהפכה האזרחית, לבטל את המוסד האנכרוניסטי הקרוי רבנות ראשית. זה יחסוך המון כסף, זה לא באמת יפגע בקבוצת המאמינים, וזה יהלום יותר את גישת היהדות, בנוסח "עשה לך רב". זו תהיה המתת חסד של מוסד שראשיו מעוררים הרבה רחמים, אבל מעט מאד יראת כבוד.
