התקווה מתה אחרונה

שלושת חיילי צה"ל, שעד אמש נחשבו חטופים על-ידי החיזבאללה, נהרגו כבר במהלך החטיפה, לפני קצת יותר משנה. למסקנה נחרצת זו הגיע צה"ל על סמך מידע חדש, אמין ומוצק.
שנת ייסורים קשה עברה על משפחות החיילים. לצד הכאב האישי הן נדרשו להתמודד עם סוגים שונים של שמועות–שווא. הן נאלצו לעכל הודאה פומבית של צה"ל בכשלונו למנוע את החטיפה. הן נפלו קורבן לתרגילי הסחה מבישים ולא אנושים של מפקדים ביוניפי"ל ושל פקידים בכירים בארגון האומות המאוחדות בניו-יורק, שעל-פי התנהגותם אפשר היה לחשוב שמשפחות החטופים - ולא החוטפים - הן האויב של האו"ם.
ההודעות הסותרות השחצניות של החיזבאללה טפטפו שמן רותח על העצבים החשופים, לא רק של משפחות החטופים אלא של כלל הציבור בישראל. השייח' נסראללה, שקרן וטרוריסט, רמז שעל ממשלת ישראל להיענות במהירות לכל דרישותיו, שאם לא כן היא תישא באחריות לגורל החטופים. רבים נטו לתת אמון בדבריו. שעה שהוא נאם, החיילים כבר לא היו בחיים.
אמש שוב נחשפו המשפחות למבחן ציבורי ואנושי חסר תקדים: "יש סבירות גבוהה ביותר", נאמר במהלכה של מסיבת עיתונאים עם ראש אכ"א , אלוף גיל רגב, ששלושת החיילים החטופים מתים". האם סבירות גבוהה מאוד פירושה ודאות של 100% או רק 85%? ומה משמעות הביטוי "הנחת העבודה של צה"ל היא שהחיילים מתו"?
את התשובות ביקש הצבא לקבל מהרב הצבאי הראשי . נכון ינהג הרב אם ייענה לקריאתו של פרופ' יעקוב נאמן, ויפסוק בהקדם כי כל שלושת החיילים החטופים הם חללים שמקום קבורתם לא נודע.
פסיקה רבנית לא תשים קץ לייסורי המשפחות, אך תאפשר את קיום טקסי הפרידה והאבל, עם כל המשתמע מכך. בלב המשפחות תמשיך לכונן התקווה. התקווה מתה אחרונה.