מופע הקולנוע של הדוויג

"הדוויג והשארית העצבנית" ("Hedwig and the Angry Inch"), שיעלה על מסכינו החל ממחר (חמישי) הוא עיבוד קולנועי למחזמר פוסט פאנק ניאו-רוקי חביב שעוסק בזהות מינית מבולבלת, תחושת שייכות רעועה, מזרח מול מערב וסובלנות או חוסר סובלנות כלפי כל מה שמוגדר שונה, אחר או לא קונבנציונלי (ולא מדובר על נשק). הגירסה הבימתית - שהפכה זה מכבר למופע קאלט בברודוויי, ניו יורק - זיכתה את כותביה בפרסים רבים, ביניהם פרס ה"אובי", פרס "New York Magazine" ופרס המבקרים. הגירסה הקולנועית זכתה ללא פחות פרסים, ביניהם פרס הקהל, פרס הבמאי ופרס השופטים בפסטיבל סאנדאנס, פרס טדי בפסטיבל ברלין ופרסים נוספים. והרי הודעה: לא מדובר בגירסה עכשווית למופע הקולנוע של רוקי וגם לא בסרט שיעניק משמעות חדשה לחייכם. מצד שני, על שעתיים מענגות יש מה לדבר.

בנה לעצמו תפקיד חיים

"הדוויג והשארית העצבנית" החל את דרכו לפני כשמונה שנים על במת אחד התיאטרונים הקטנים באוף-ברודווי. תוך זמן קצר הצליח המחזמר להפתיע ולהפוך להצלחה מטורפת. העלילה מגוללת את סיפורו של הדוויג, לשעבר הנזל, ילד ממזרח גרמניה ובהווה זמרת רוק, שעבר ניתוח לשינוי מין לא כל-כך מוצלח, שהותיר אותו עם כל מה שיש לאישה ועוד שארית (בגודל אינץ') ממה שהיה לו כגבר. הסיפור התחיל כרעיון במוחו הקודח של ג'ון קמרון מיטשל, במאי קולנוע והומוסקסואל מוצהר, שעבד בזמנו החופשי במופעי דראג ברחבי ארה"ב. את הרעיון שאב מהמופעים שערך במסעדות, דיינרים, אצל חברים ובכל מקום שנתנו לו, ואולי מהצורך לבנות לעצמו את מה שיהפוך, ככל הנראה, לתפקיד חייו. קצת משעשע לחשוב שאותו מיטשל אמר באחד הראיונות העיתונאיים שנערכו עימו לפני כמה שנים: "דראג זה קצת מפחיד, בעיקר לגיי שלא מרגיש בנוח עם הצד הנשי שלו".
באחת מטיסותיו פגש מיטשל את סטיבן טראסק, מי שכתב את מילות השירים והלחנים למופע ולסרט. מה שהתחיל כשיחת חולין בין השניים הפך מאוחר יותר לשיתוף פעולה פורה שהוליד את המחזה המקורי ביותר המועלה כיום על בימות תיאטרון רבות ברחבי העולם.

אותנטיות נטולת גלאם

הדוויג, הסרט, הוא מסוג האירועים החינניים שמצליחים לשחרר את צופיהם ממצב-רוח מפוקפק או דעות קדומות בנושא הסצינה ההומואית. הסיבה העיקרית להצלחתו של הסרט מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדאנס 2000 - מעבר לאיכויות הטבעיות והפוטנציאל המיידי להפוך ללהיט בקרב הקהיליה ההומואית - היא ללא ספק משחקו הכובש של ג'יימס קאמרון מיטשל, שכאמור הגה את הרעיון, כתב את המחזה ואת התסריט וגילם את דמותו של הדוויג במחזמר המקורי.
הדוויג ומיטשל הם ישות אחת שקשה להתנתק מהקסם שבה והאמפתיה שהיא מעוררת. היא לא יפה, היא מהממת. הדוויג שר לנו את סיפור חייו מתקופת הילדות - במהלכה הוא נאנס על-ידי אביו, שנזרק בעקבות כך מהבית על-ידי אמו. הוא גדל במזרח ברלין לאם חד-הורית בבית בגודל מחט, ומגרש המשחקים שלו הוא החלל הפנימי של התנור הביתי שלהם. בתוך מרחב התנור הוא מקשיב לאלילי רוק כמו דיוויד בואי ולו ריד וחולם על קריירה של כוכב פופ באמריקה. את הדרך לשם הוא עושה בעזרת חייל אמריקני ששירת בברלין ומאלץ אותו לעבור ניתוח לשינוי מין, שכאמור לא מצליח.
למרות שמדובר בסרט "דראגי", נקודות החיבור לאנשים שדראג הוא לא בדיוק כוס התה שלהם רבות. הסרט הוא, בעיקרו, על החיפוש אחר אהבה וההתפכחות ממנה. הוא משלב אנימציה משעשעת ומוטיבים מעולם הקריוקי, לצד עבודת ארט מרשימה, כיאה לז'אנר סרטי הדראג. יש לציין, עם זאת, כי "הדוויג והשארית העצבנית" שונה בתכלית מהפקת "פרסיליה מלכת המדבר", שמלווה בהרבה מאוד גלאם הוליוודי. ב"הדוויג" העדיפו ללכת על חוזק ואותנטיות. כך שאם אתם מתעקשים לצאת מהסרט עם איזשהו מסר, סביר להניח שהמשפט הזה היה מתאים להדוויג: "בואו נודה, החיים הם די חרא, אבל ההצגה נמשכת".