נשים, התאחדנה!

בשבוע שעבר נטלתי חלק בסימפוזיון "נשים כקורבנות פונדמנטליזם ואלימות בתוך המשפחה" שנערך תחת חסותה של המועצה האירופית. למעלה מ150- ראשי תנועות לזכויות נשים מכל רחבי העולם השתתפו באירוע.

הקשבתי לנסיכה ווידג'אן עלי מירדן כשתיארה את המסגרת החוקתית בירדן שלמעשה מתירה ואפילו מעודדת מעשי רצח בגין "כבוד המשפחה"; לשאוקריה הידר, יו"ר ארגון זכויות הנשים באפגניסטן, שדיברה על הדיכוי הנורא של נשים בארצה תחת שלטון הטליבאן; למרגרט קומיוהאנג מאוגנדה, שתיארה השחתת אברי המין הנשיים שנעשית בשם המסורת.

אור אדום נדלק והחל מהבהב בראשי. כל הדתות הפונדמנטליסטיות נוהגות באותו האופן: הן מעוותות את הדת ועושות בה שימוש כנשק להכנעת הנשים.

הנשק הזה כבר לא פשוט ליישום בימנו. התמצאות בכתבי הדת הקדושים כבר מזמן אינה נחלתם הבלעדית של הגברים. מספרן של הנשים המשכילות, המתמצאות בנבכי הדת שלהן עולה בהתמדה. כך למשל הראתה לנו, בסקירה מרתקת, הגברת נאוורה רחם מארגון הנשים המוסלמיות של דרום צרפת, שאין בקוראן סימוכין למעשי רצח בגין כבוד המשפחה, או הטלת מום ושימוש ברעלות.

הנשים היהודיות יושבות באותה סירה עם שאר אחיותיהן ברחבי העולם. בעניין העגום הזה אין הבדלי דת וגזע. מקור הצרה הוא זהה: אינטרפרטציה שגויה של האמונות הדתיות שמעודדת אי-שוויון חברתי, דיכוי מיני, רצח נשים ופגיעה גופנית ונפשית בהן. הקוראן לא מצווה על רצח בגין כבוד המשפחה או הטלת מום. גם התורה שלנו אינה מצווה על אישה להישאר נשואה לאיש אותו היא מתעבת, או שלא תוכל לסיים את נישואיה בלא הסכמת בעלה. אין בתורה ובהלכה שום סימוכין המצדיקים נורמות חברתיות הרווחות במיגזר הדתי באשר לאמצעי מניעה, נישואין, גירושין, משמורת על ילדים ומקומה של האישה בחברה. את הנורמות הללו עיצבו הרבנים. וכעת – לאור אי- הצדק המשווע והסבל העצום שנגרם לנשים בשל התפיסות הללו – הגיעה העת שיקומו רבנים יאזרו אומץ ויחוללו שינוי.

ואכן, אני רק יכולה לייחל לכך שגם בחברה שלנו ייושמו ההצעות שהעלתה בכנס ועדת ההיגוי לשוויון בין נשים לגברים של המועצה האירופית. הצעותיה של הוועדה כוללות בין השאר הרחקת גברים מכים מבתיהם (במקום הוצאת הנשים המוכות למקלטים); האצת תהליכים משפטיים וסיוע משפטי חינם לנפגעות; והחשוב מכל - הגדרת מעשי אלימות בקרב המשפחה כפשע נגד המדינה (כפי שכבר נהוג למשל בגרמניה). כאשר הכאת אישה מוגדרת כפשע נגד הסדר החברתי, הופכת המדינה לצד מעורב בסכסוך, ולאחראית לרווחתם ולהגנתם של הנפגעים (וכדאי להצביע על כמה נתונים כמו: 57% מכל הנשים הנרצחות בקנדה נרצחו ע"י בני זוגן; באירופה מדובר באחת מכל שתי נשים).

איני שותפה להרגשתן של כמה מחברותיי היהודיות הפעילות, אשר משלות את עצמן כאילו השינוי ייכנס לעולם היהודי דרך הדלת הקדמית, תוך גילוי מצפון דתי פתאומי. להפך, השינוי חוששתני יגיע רק – כמו תמיד ביהדות – דרך הדלת האחורית. באמצעות פעולתם של ארגונים אמיצים אך קטנים, שמושמצים לעתים קרובות, כגון בית הדין לעגונות של רבי מורגנשטרן; באמצעות תקדימים ראויים חיקוי של נשים שהצליחו לבטל את נישואיהן כשחשו שזו הדרך היחידה להמשיך בחייהן; ובעקבות פעולתם של ארגוני נשים מיליטנטיים יותר ובוטים יותר. השינוי יגיע כאשר לממסד הרבני לא תהיה כל ברירה אלא לקבל את זכויות הנשים כעובדה מוגמרת.

הגיע הזמן שההנהגה הדתית שלנו תבין שהזמן אוזל והסבלנות פוקעת. זעקת האפליה של הנשים היהודיות היא חלק מזעקת הנשים בעולם כולו. אנחנו צריכות להשתלב בתנופה במאבק הכלל-עולמי לשוויון וצדק לנשים. מטרותינו זהות. אולי, כשהזעקה הכלל-נשית הגדולה תהיה כה חזקה, או כה מביכה לא יוכלו יותר - הרבנים, האימאמים והכמרים – להתעלם, והם יקשיבו.

נעמי רגן, סופרת, דתייה, חיה בירושלים