שביתה לא מוסרית

שביתת המרצים הנוכחית, המתרחשת בימי מלחמה ושבר כלכלי, היא דוגמה מחרידה לאדישות ולעורלת הלב של אנשי המדע והרוח. הספינה הישראלית נתקלה בקרחון חיצוני, היא עומדת על סף שקיעה, אבל המים שיטביעו אותה סופית יפרצו בין סדקיה בגלל קרחון אחר – זה שנעוץ עמוק בלבם של אלה שהיו אמורים להיות מנהיגיה. הקברניט, נהוג לומר, נוטש את הספינה אחרון. במדינת ישראל של היום הקברניט דורש העלאה במשכורת נוכח המים המציפים את הספינה, שמאיימים להטביע קודם כל את דרי התאים הנמוכים ביותר.

יכול להיות שהם נורא צודקים, הפרופסורים הכועסים. הם עבדו קשה, השקיעו את מיטב שנות חייהם בתחומם המקצועי, והמדינה לא גומלת להם כראוי. אני מאמינה להם, אבל תנו לי להפתיע אתכם: כולנו כך –צודקים וכועסים, עובדים קשה, משקיעים איש בתחומו שעות של עבודה ואנרגיות נפשיות. פועל בבית חרושת שנסגר, מורה בתיכון ובעל עסק עצמאי – כולם. כולנו פה חיים כל הזמן בהרגשה שאין שכר לעמלנו, ושבאופן כללי אין שלווה ואין נחת.

הייאוש הזה מתרגם את עצמו לאווירת נכאים כללית, שאחד מביטוייה הבולטים הם הדיבורים האופנתיים על ירידה מן הארץ. אווירה שאין לה תרופה אמיתית, למעט זו הטמונה בנוסחה עתיקת היומין של מנהיגות שיש בכוחה להעניק משמעות גם לימים קשים. נשיכת שפתיים, מאמץ, איפוק ותקווה, השראה למאבק רוחני ומעשי למען ימים טובים יותר. ובעיקר דוגמה אישית.

איש הרוח והמוסר

מנהיגות כזו לא קיימת בשום מקום - לא בפוליטיקה, לא בצבא, לא בכלכלה וגם לא באקדמיה. ומכולם מאכזבת זו האחרונה, מפני שהקשר בין השכלה, ידע ותרבות לרוח האדם הוא קשר טבעי וברור. מה שחסר בקשר הזה הוא המרכיב המוסרי. אחת הטרגדיות של החברה המודרנית, ושל מדינת ישראל בתוכה, היא ההפרדה בין איש הספר לאיש המצפון והמוסר.

בעבר נאבק המלך בנביא. איש השלטון והמנגנון באיש הרוח. היום לאנשי הרוח יש מנגנון משלהם, עם

צרכים משלו, והמרכיב הערכי נעדר מכל אלה. הדבר בא לידי ביטוי בשביתות המורים בכל שנה, שביתות שאף פעם לא מצליחות להתעלות מעל לאינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי של שיפור מעמדו של המורה. כך גם הפעם, בשביתת המרצים הנוכחית.

צודקים דבריו של אשר כהן, שהתפרסמו אתמול בידיעות אחרונות, אבל בה במידה הם מטרידים. אני מאמינה ברצונו הכן בשיפור מעמדו של האיש המשכיל בישראל. ועדיין, בתמימותי, אני מצפה מאיש הרוח ליותר מכך. אני עקשנית בסירובי להיפרד סופית (באשמת החינוך הדתי שקיבלתי?) מהרעיון שדווקא בהיכלות של תורה ודעת מונחת האמירה המוסרית והדוגמה האישית.

האמת? דווקא יש לי כמה דוגמאות לכך שאיני אנכרוניסטית לחלוטין. תארו לכם את עמוס עוז, דוד גרוסמן וא"ב יהושע מפסיקים לכתוב ולהרצות עד שלא מעלים את שכרם. נסו לדמיין את הרב לאו מפסיק את דרשותיו עד שלא מעדכנים את משכורתו, ואת הרב עובדיה נמנע משיעורו השבועי מסיבות דומות. הסיבה שכל זה לא יקרה לעולם היא שאנשים אלה תופסים את עצמם לא כבעלי מקצוע שנושק במקרה לתחום הרוח, אלא כמנהיגים.

אני סבורה שאם ההנהגה האקדמית הבכירה תראה בדמויות מן הסוג הזה - בלי קשר לדעותיהם הספציפיות - מודל להתנהגות ולהתנהלות, כולנו נרוויח. אני מתעקשת להאמין שהאלימות הגואה בחברה, בשיח ובהתנהגות, זה כלפי זה, גברים כלפי נשים, שחיקת ערכם של חיי אדם - כל אלה יונקים מהחסר הצועק הזה.