חג ההודו וההודיה

תרשו לי להוסיף חג ללוח השנה שלכם?

לא חג ארוך ומעיק, לא מלא במשמעויות מסורתיות כבדות, בלי קניידלעך או צרבת-לביבות, כולה יום אחד, אפילו לא שבת. מדי שנה הוא חל ביום החמישי האחרון של חודש נובמבר.

חג ההודיה, ת'נקסגיווינג האמריקני, הוא עילה להתכנסויות של משפחות וחברים סביב שולחן עמוס, שבמרכזו ניצב תרנגול הודו שחום ועסיסי ולידו מתנהלת המולה דמוקרטית לגמרי, עד שכולם נדבקים לשני משחקי פוטבול המשודרים כסדרם כל חג, לוקחים עוד סיבוב מההודו, מפאי הדלעת ומהבירה, וצונחים באפיסת כוחות על ספה מזדמנת.

עוד נהוג, להיות נדיבים ביום הזה, ולהאכיל לפחות רעב אחד. אם לא בבית, אז בתרומה בכרטיס אשראי. נהוג גם לריב קצת ולהתפייס בחסות הבירה, אבל על זה נוותר, לפחות כאן.

המסורת החלה עם חלוצי המתיישבים הלבנים שהגיעו מאנגליה ודי התבאסו מהתנאים הקשים בצפון אמריקה. עד חרפת רעב התבאסו, ופת-אום נעשה להם נס בדמות תרנגול בר, שדומה לתרנגול ההודו המבויית אבל שונה ממנו מאד, בעיקר מפני שהוא לא אומר "אדר-אדר" כי הוא לא מבין עברית.

די קשה לתפוס תרנגולים כאלה. הם רצים במהירות מדהימה, אבל הרעב, אבי כל המצאה קולינרית, ניצח את העוף. ולזכר הנס הקטן הזה נשחטים מדי שנה מליוני הודים במיוחד ביום הזה, וודאי ראיתם כבר בקומדיות מצבים כיצד טקס הכנת ההודו הוא מקור לא אכזב לטעויות ולחרדות: שחום מבחוץ וקפוא מבפנים.

כשקיבלתי ענף אמריקני למשפחה, פגשתי את ההודו השלם הראשון של חיי, והייתי די מבוהלת מהפרוייקט. בשנים שחלפו מאז, הצלחתי להגיר כמה דמעות אושר מאלה שמכירים את החג מהבית אבל לא תיארו לעצמם שגם בישראל אפשר. אפשר ועוד איך: אפילו להכליא שיטות בישול יהודיות כשרות עם מסורת מארצות הברית, ולהרכיב ארוחה מנצחת.

בת'נקסגיווינג מגישים, לצד ההודו, הר של פירה, בטטות אפויות בתנור, תירס או לחם תירס, רוטב חמוציות, אפונה, פאי דלעת כבר אמרנו, ועוד מתוקים כיד הדמיון הטובה – הדמיון בדרך כלל מתביית על פאי שוקולד, או פאדג', או בראוניז. אנחנו נתרכז בציפור הגדולה. יש לה מילוי וגם רוטב שחשוב מאד להכין אותו יום מראש.

בנוסף להודו, תזדקקו לכפפות מטבח חסינות חום, חדשות ונקיות מאד - שייהרסו לכם לגמרי. פעם בשנה מותר להודות לאל על המזון שלו ולהרוס כפפות. וצריך שרירנית או שרירן, כדי שיעטו את הכפפות ויהפכו את ההודו בתבנית הצלייה שלו.

המון מים

ערב לפני החג, מניחים את ההודו הקר בדלי, שופכים מעליו מלח ומכסים במים. בעזרת השרירן, מנערים קצת כדי שהמלח יימס. מכסים ומניחים בפינה הכי קרה של הבית. 

לא לדאוג, ההודו יעבור את זה בשלום וגם יקרה לו נס: הוא ייצא רך, שחום, עסיסי וטעים יותר מכל מה שראיתם בקומדיות המצבים.

בבוקר מעירים את השרירנ/ית, שופכים את מי הדלי, מייבשים את ההודו, מכסים בניילון נצמד, מכניסים למקרר ומוציאים אותו משם 3 שעות לפני תחילת הצלייה.

עוד בערב שלפני, מכינים רוטב סמיך, גרייווי בלשון העם. הנה כך:

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

בסיר גדול, רחב ונמוך, מחממים חמאה/מרגרינה, ומשליכים לתוכו את הגרונות. ממליחים ומפלפלים מעט. בקשו מן הקצב שיקצץ כל גרון לשלושה חלקים, להקלת העבודה. משחימים ביסודיות על אש קטנה, מוציאים מן הסיר ומעבירים לקערה.

משליכים לסיר את הבצלים ומזהיבים אותם – לא להשחים בבקשה – ומוסיפים שיני שום כתושות. מערבבים, מטגנים דקה, מוסיפים את הסלרי, הגזר ועשבי התיבול, ומטגנים עוד כ – 5 דקות תוך כדי ערבוב.

מחזירים לסיר את הגרונות, מוסיפים קורקבנים וכבדים, מכסים בציר או במים ואבקת מרק (נדמה לכם שרוב העם האמריקני מכין ציר? אז זהו, שלא), מביאים לרתיחה, מסירים את הקצף שהצטבר ממעל, מנמיכים את הלהבה למינימום ומבשלים לפחות שעתיים על אש קטנה, או עד שמזלג עובר ברכות ובלי בעיות מבעד לקורקבן.

בתום שעתיים, מסננים את היצירה לתוך קערה. מחזירים את הנוזלים לסיר, מוסיפים יין, מביאים לרתיחה ועל להבה גדולה, בלי מכסה, מצמצמים את הנוזל במשך רבע שעה. טועמים ומתקנים תיבול.

בינתיים, מסירים את הבשר מן הגרונות וקוצצים לפיסות קטנות, וקוצצים גם את הכבדים והקורקבנים, ממש קטן, כמו בסלט ערבי. יש הטוחנים את הירקות למחית ויש הנפטרים מהם: אני בעד הטחינה.

מכינים רביכה:

במחבת, ממיסים חמאה/מרגרינה, ומערבבים לתוכה במהירות אבל בזריזות את הקמח, ומקפיים שלא יהיו גושים. יוצקים למחבת מלוא התרווד נוזל מן הסיר, מערבבים היטב ויוצקים את תוכן המחבת לסיר.

מערבבים שוב, היטב, מביאים לרתיחה, מוסיפים לסיר את הבשרים הקצוצים – וגמרנו. מתקבל הרוטב הכי טעים שאפשר להעלות על הדעת, והוא חיוני במיוחד לחלקי ההודו הטעימים אך יבשושיים משהו, כמו החזה.

מצננים ושולחים את הרוטב לישון במקרר. רבע שעה לפני שההודו מוכן, מחממים על אש קטנה מאד, תוך כדי ערבוב. מוסיפים מעט מים אם זה סמיך מדי ומקפידים שלא ירתח.

בלי סטאפינג - מילוי - זה לא זה.

מלח ופלפל שחור גרוס טרי

100 גרם משמשים מיובשים קצוצים, או חופן עגבניות מיובשות, או אפילו חופן דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות.

בקערה גדולה, מספיגים את הלחמים במים עד שהם נהיים לגמרי קווץ'. סוחטים עד כמה שניתן, ולשים למין בצק שכזה. מוסיפים את כל החומרים, לשים עוד קצת, ודוחפים לחלל הבטן של ההודו.

מחממים תנור ל – 200 מעלות.

מבקשים מהשרירנ/ית לחזור לכפפות, להרים את ההודו המיובש והממולא, ולהניחו על רשת צלייה באמצע התנור כשהחזה כלפי מעלה. מברישים, צולים חצי שעה, מברישים שוב, צולים עוד חצי שעה, הופכים בעזרת השרירן, מברישים, צולים חצי שעה, מברישים, עוד חצי שעה, הופכים וצולים עוד שעה ב – 190 מעלות.

עברו שלוש שעות? תוקעים מזלג בירך ההודו. המיצים שניגרים משם צריכים להיות די שקופים, וזה סימן שמוכן. אם העור לא שחום די צורככם, מגבירים את החום בתנור וצולים עוד 10 דקות מכל צד.

מעבירים בעזרת הכפפות לטס גדול ונאה, נפטרים מן הכפפות, מחכים 5 דקות לפחות ורק אז פורסים את ההודו, וממעל יוצקים כמות נדיבה של רוטב.