מי אשם?
מי אשם שראשי הממשלה מתייחסים לכלכלה כאל גבעה שיש לכבוש? ומי אשם שאין לנו שמאל חברתי אמיתי?
אנחנו אשמים
"נקלענו למצב חירום כלכלי" אמר ראש הממשלה בסוף השבוע ולפתע פתאום מלאה כל הארץ כלכלה.
אחרי כמעט שנה בתפקיד, שבה קשה היה למלט מפיו הצהרה אחת וקשה היה להצביע על מעשה אחד שלו בנושא הכלכלי, גילה אריאל שרון מה שכל אזרח במדינה מרגיש כבר הרבה זמן. הוא טיפל בו בדרך שבה אנשי הצבא, אותם אנחנו מקפידים להעמיד בראשנו, מטפלים בכל עניין: על ידי הצהרה מלחמתית.
ברוב המדינות הכלכלה היא שמעלה ומורידה ממשלות, ולפיכך היא גם הנושא העיקרי שבו עוסק הממשל. אצלנו יכול ראש הממשלה להתנהג שנה שלמה כאילו הכלכלה אינה קיימת, ואיש אינו בא איתו חשבון. יכול גם להיות ראש ממשלה כמו שרון או אהוד ברק, שאינו מפגין לא הבנה ולא התעניינות בכלכלה, וגם זה יעבור.
אלא שכלכלה איננה מו"מ מדיני או מדיניות צבאית, ובמדינה קטנה שכלכלתה עדיין מושפעת רבות מן המעשה והמחדל הממשלתי, אי אפשר לצאת ידי חובה בהצהרה או להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. ואי אפשר גם לגלות את הכלכלה יום אחד, להסתער עליה משל היתה גבעה בשטח אימונים, ולהכות בה בחיסול ממוקד מהאוויר.
ומי אשם? אנחנו. פעם אחר פעם אנחנו לא באים חשבון עם מנהיגים על תפקודם הכלכלי, אלא נאחזים בדרגות שעל כתפיהם ובהבטחות שלהם להביא שלום וביטחון. אנחנו מעמידים בראשנו אנשי צבא שבטוחים שהעולם מתנהל על ידי טקטיקה נכונה בהפעלת יחידות מיוחדות ו"סעד, מין, כלכלה" הוא משהו שמסיימים איתו את מסדר הלילה. ואחר כך אנחנו מתפלאים איך זה שהם מגלים את הכיס שלנו רק כשהצעצוע המדיני ביטחוני נשבר.
הם אשמים
זו היתה אמורה להיות שעתה הגדולה של האופוזיציה, בוודאי אופוזיציה שמאלית. במצב כלכלי משברי, אופוזיציה שכזו אמורה לייצג אלטרנטיבה לדרך ניהול העניינים על ידי הממשלה, אלטרנטיבה המבוססת על תורה בנויה לתלפיות. אלא שמפלגת העבודה אינה אופוזיציה ואינה שמאלית. גם בעניין הזה, הליכוד יכול להירגע.
לאחר תבוסתו של ברק היו קולות רבים שקראו לעבודה ללכת לאופוזיציה ולהתחיל במשימה הארוכה והקשה של הגדרתה מחדש כמפלגת שמאל. ממילא, בקואליציית הייאוש שהותיר אחריו ראש הממשלה הקודם, הימין עלה לשלטון, ולא חשוב אם קוראים לו שרון, נתניהו, בורג או בן אליעזר. זה היה הזמן, סברו רבים, להתחיל לבנות שמאל חברתי של ממש.
אבל ראשי העבודה העדיפו לשבת ליד שולחנו של שרון, וגם אלה שנשארו בחוץ לא ממש עסקו בגיבוש אלטרנטיבה. הם עסקו בבכייה על החלב שנשפך (בעיקר על ידי הפלסטינים, כמובן) בימי ברק, בתככים פנימיים, בליבוי הגחלים הכבויות שנשארו מתעשיית השלום, בכל דבר חוץ מכלכלה ומדיניות חברתית. לא פלא שגם בעניין הזה אין להם היום מה להציע כתחליף לשוקת השבורה של הממשלה.
לעבודה אין היום בשורה אזרחית חברתית, מהסוג שהעלה לשלטון את השמאל ברבות ממדינות המערב. אין לה מנהיג אחד המזוהה עם עיסוק עקבי, מתוך השקפת עולם מוצקה, בנושאים האלה. וגם בזה, כמובן, אנחנו אשמים. מעולם לא דרשנו השקפת עולם כזו מהשמאל או מהימין כתנאי למהפך פוליטי. לא פלא שכל מה שנשאר הוא הצהרות נבוכות על פתרונות פלא, אותם פתרונות שכבר חיסלו את הטרור והביאו ביטחון ושלום.
