שתף קטע נבחר

להיות שמן זה נורא לא בסדר

שיחה על קץ החלומות

בשיחת הרדיו השבועית שלו קלינטון אמר לאמריקאים לשמור על דיאטה נאותה. הוא הזכיר להם שיש המון אמריקאים שמנים. וזה נכון. מחוץ לערים הגדולות על החופים, רוב האנשים נראים יותר כמו ב"רוזאן" ופחות כמו ב"סיינפלד". ויש בזה משהו מדכא. בעיירות חסרות הפנים הללו עם אין-סוף מסעדות הפסט-פוד, ילדים בני שש-עשרה ששוקלים 120 קילו, הם גם המוכרים מאחורי הדלפק וגם הלקוחות.
אבל מה שעושים לילדים האלה עם הסגידה לבריאות והרזון הוא עוד יותר מדכא. מי שינחת כאן וינסה להכיר את אמריקה רק דרך הטלוויזיה עלול לחשוב שהדבר הכי חשוב בחיים של אמריקאים זה שרירי הבטן. מבול אינסופי של פרסומות לדיאטות ומכשירי כפיפות בטן (שאפשר לקפל ולשים מתחת למיטה, בתיק, ועוד מעט גם בארנק). אין סוף תוכניות אירוביות לעקרת הבית במכנסי הלייקרה. הציווי שאין לערער עליו ללכת ל"ג`ים". נשים חטובות בנות 65 עם עור פנים מתוח.
איכשהו כל זה יותר מדכא אפילו מילדים שמנים. ואולי מה שהכי מדכא זה הצירוף. כמו בכל תחום אחר גם זה מפריד עניים מעשירים. שמנים הם אחד מתווי ההיכר של עוני כאן. מספיק ללכת ברחוב בשכונה ענייה כדי לראות את זה. מפני שכמו כל דבר אחר המלחמה נגד השומן מתנהלת במונחים של מצליחנות.
דיוקן המצליחן הוא מאד צר. וכולם מכירים אותו. יודעים כמה הוא צריך להרוויח, מה הוא צריך ללבוש, כמה הוא צריך לשקול ואיך נראה הבית, האוטו, הדשא, שלו. אנחנו יודעים גם כמה כל זה צריך לעלות, כולל השיניים הלבנות או הניתוח הפלסטי, או המנוי למכון הכושר. ומדהים באיזו אדיקות אמריקאים מתיישרים לפי הדיוקן הזה, גם כשהם מחשיבים את עצמם למתוחכמים. אז אם אתה מגיש פסט-פוד באיזה חור במיזורי, או בוויומינג, באידהו או במישיגן, אם אתה במילא "לוזר", מה זה משנה אם באותה הזדמנות אתה גם שמן?
אבל יש כאן גם מעבר לזה. בריאות היא כמעט דת באמריקה. להיות שמן, כמו להיות מעשן, זה חטא מוסרי. מסתכלים עליך כשאתה שמן. מסתכלים עליך בנזיפה, כמעט בכעס. הרי זה תלוי בך. הרי אתה יכול, אם אתה רוצה. הרי אין דבר העומד בפני, וכדומה. לכן, ככל שלא ננסה ליחס כוונות טובות לניסיון להלחם בהשמנה, אי אפשר שלא לראות גם את הצד השני שלה. שלהיות שמן זה בלתי נסלח.
בדת הבריאות הזאת יש משהו מאד פסימי. ומאחורי החיוכים של מדריכי הכושר שופעי הבריאות בפרסומות יש משהו מאד לא נעים: אם הנעורים והגוף החטוב הם האידיאל שאליו צריך לשאוף, אז החיים הם בעצם הידרדרות מתמדת מגיל עשרים ואילך. הם אומרים לא רק לילד השמן, אלא גם לילדה הרזה, שהרגע שבו היא תאבד את הבטן השטוחה, או את עור הפנים המתוח, הוא סוף כל החלומות. העתיד, בקיצור, הוא אסון.
מצד שני, אם הדבר הכי דחוף לנשיא הוא דיאטה, זה בכל זאת יותר טוב מלדאוג שתהיה מלחמה עם סוריה.

גדי טאוב – סופר ועורך, שוהה כיום בארצות-הברית ללימודים.






לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים