עלילת הדם

ב-1 במאי 1934 הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דרשטירמר", עיתונה האנטישמי של המפלגה הנאצית בעריכת יוליוס שטרייכר, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על גבי שולחן, וסביב השולחן יושבים יהודים מגודלי זקן ופיאות שמוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות. זו היתה חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של עלילות הדם, שראשיתה בנוריץ' שבאנגליה במאה ה-12 – כשהעלילו על היהודים שקנו ילד נוצרי לפני חג הפסחא, התעללו בו וצלבוהו - והמשכה על פני אירופה הנוצרית כולה: בטרנטו שבאיטליה ובלה גווארדיה שבספרד במאה ה-15, בפולין, ושוב בגרמניה, במאות ה-17 וה-18, ועד עלילת הדם המפורסמת על בייליס ב-1911 בקייב שבאוקראינה. עלילות דם אלה הופיעו גם בארצות המוסלמיות: בדמשק ב-1840, בביירות ב-1887, במצרים ב-1892.
בכולן הוצגו היהודים כמפלצות שטניות מעוררות זוועה, שאחת דתם – לעלות על המוקד, כמו בימי הביניים, או להישמד בירי ובגזים, כמו במאות הנאורות יותר. מהן החלו הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה ובמרכזה. מהן החל השיסוי לחיסולו המוחלט של הגזע היהודי, באושוויץ וביתר מחנות המוות.
התמונות המוקרנות בזמן האחרון ברשת הטלוויזיה של אבו דאבי – ומועתקות לערוצי טלוויזיה של מדינות ערביות אחרות – מחרידות עוד יותר מזו שהודפסה ב"דרשטירמר", ומציורי הנאצה מימי הביניים. ראש הממשלה של מדינת היהודים, הוא בכבודו ובעצמו, שותה בשקיקה, מלוא הגביע, את דם הילדים הערבים שציווה לשחוט למענו. תכליתן של התמונות האלה, המופיעות, על פי עדותו של אהוד יערי, במהדורות החדשות הראשיות של תוכניות הטלוויזיה, אינה שונה ממה שהיה אצל הקתולים בספרד הנוצרית או אצל הנאצים בגרמניה: את בני השטן האלה, חלאת המין האנושי, יש למחות מתחת פני הרקיע!
הסתה ברוח זו, המתארת את היהודים כקופים וכחזירים, כערפדים מוצצי דם וכמכורים לפולחני מתים, מתנהלת זה שנים בארצות הערביות, הן בעיתונות (בעיקר של בעלת בריתנו, מצרים), והן בהטפות במסגדים. השוני שבשידורי הטלוויזיה הוא רק במדיום, שהוא נפוץ יותר, יעיל יותר.
מבקר התקשורת של "הארץ", אביב לביא, מלגלג על ה"זעזוע" שתקף את התקשורת הישראלית למראה התמונות מאבו דאבי. זוהי "צביעות" הוא טוען, זהו "עיוורון"; שהרי אצלנו, יצפאן עושה צחוק ממנהיגים ערבים כמו מובארק וסדאם חוסיין. מה לנו איפוא להתרעם על אבו דאבי? המבקר הזה – צעיר יהודי-ישראלי, יליד הארץ – לא שמע, לא קרא, לא ידע, על עלילות הדם בהיסטוריה היהודית, על מטרותיהן ועל תוצאותיהן. לא שמע, לא קרא, לא ידע, על ההסתה הגזענית המתנהלת במדינות ערב נגד היהודים כיהודים. לגביו, אין הבדל בין אותן תמונות של שתיית דם ילדים ערבים ובין חיקויים קריקטוריסטיים של מובארק, שכמוהם כחיקויים של אנשי ציבור ישראלים בתשדירי החרצופים – שכוונתם ללגלג, ולעולם אין בהם הסתה לתקוף, להרוג, לחסל. לגביו, המדינה הגזענית היא כנראה ישראל דווקא, כפי שהוסכם בדרבן.
המדאיג ביותר בתגובה זו הוא שהיא משתלבת יפה כל כך במגמה המתפשטת בין אנשי תקשורת ומשכילים ישראלים יפי נפש, בראיית הערבים כצודקים בכל אשר יאמרו או יעשו. יש לשער שגם כשתהיה חרב מונחת על צווארם, הם יאמרו ככתוב ב"על השחיטה" של ביאליק: "הא צוואר – קום, שחט! ערפני ככלב!" כי אתה צודק תמיד.