הטורקים באים

הסיבות לפריחת תעשיית הרכב הטורקית והעניין שהיבואנים הישראלים מגלים בה רבות ומגוונות. זה מתחיל בכך שמספר לא מבוטל של יצרנים בעלי מוניטין מוכח השקיעו בהקמת מפעלים מודרניים מבעבר במדינה הזו, תוך מחשבה לא רק על השוק המקומי, אלא גם על מזרח ואפילו מערב אירופה.
זה ממשיך בדמיון מסוים בין שוק הרכב שלנו לזה שבטורקיה, בעיקר כאשר מדובר בהעדפה גורפת לגרסאות סדאן על-פני קומפקטיות נאות יותר. לזאת יש להוסיף את המצב הקשה בשוק הרכב הטורקי, בו נפלו המכירות בתלילות מבהילה כמעט בשנה האחרונה. זאת, בניגוד גמור לתכניות ארוכות טווח שמעשו לפני מספר שנים ובהן צוינה בפירוש עלייה ממשית ברמת המכירות.
תוצאת השפל הזה היא שמפעלים חדשים יחסית, עם נפח ייצור גדול למדי ואיכות ומכשור סופר-מודרניים, מנצלים במקרים רבים רק שבריר מהפוטנציאל. טויוטה למשל ייצרה רק 1800 מכוניות בעשרת החודשים הראשונים של השנה, כאשר המפעל שלה מסוגל ומתוכנן לבנות עד 100,000 מכוניות בשנה. הונדה למשל ייצרה 4300 מכוניות עד כה, לעומת 25,000 מכוניות שהמפעל החדש יחסית מתוכנן לבנות בשלב זה - ובעתיד הקרוב יגדל כושר הייצור שלו בהרבה.
מצב זה מדרבן כמבון את החברות להשתמש בנפח הייצור הגדול ליצוא נדרש לשווקים קרובים באירופה. צריך רק לזכור כי היו מקרים בהם התכנון מראש היה שהמפעלים בטורקיה יהיו אחראים בלעדיים לייצור דגמים או גרסאות מסוימות. ודוגמא טובה הוא הדובלו של פיאט או המגאן סטיישן של רנו.
ובנוגע ליחסים שבין שתי המדינות בתחום המוטורי, נזכיר כי הרומן של שוק הרכב הישראלי עם תעשיית הרכב הטורקית בשנות השבעים היה קצר מאוד. אך דגמי האוטוסאן שהגיעו לכאן הותירו משקעים עמוקים ללא ספק. אולם הבדיחות על חשבון תעשיית רכב זו, יחד עם החשש הטבעי מפני תוצרתה, עשויים להיעלם לתמיד בשנים הקרובות, כאשר מספר מכוניות שבחלקן דווקא מקושרות מיידית לאיכות, אמינות ואפילו יוקרה, תגענה משם. כדאי לכם להפנים.