עפר שלח על לארי בירד: כאחד האדם

לארי בירד תמיד היה תעלומה: על המגרש הוא היה אחד השחקנים האינטליגנטים ביותר אי פעם, מכונת כדורסל שמומנת שחישבה זויות ואפשרויות במהירות שלא תיאמן וידעה את מיקומו המדוייק של כל אחד מהשחקנים האחרים עכל המגרש, כולל כאלה שבירד פשוט לא היה יכול לראות. מחוץ למגרש הוא שמר בקנאות על הארשת של ההיק מפרנץ` ליק, זה שלא נתן אף פעם תשובה של יותר משורה אחת ונזהר לא לעשות או להגיד שום דבר מתוחכם יותר מדי. המסקנה מכל זה היתה אחת מהשתיים: מי שהיה בעד בירד טען שמדובר במסיכה מתוחכמת שמאחוריה הוא יכול להסתתר מפני העולם; מי שחיבב אותו פחות טען שהוא פשוט יודע רק דבר אחד, אם כי על גאונותו בדבר הזה לא היו עוררין.
בירד היה מסוג השחקנים שנדמה לך שאם כולם יבינו מה הוא עושה, לא יישאר עוד שום דבר ללמוד על כדורסל. פעם הלכתי למדיסון סקוויר גארדן ובמשך 48 דקות הסתכלתי רק עליו, כולל בדקות בהן ישב על הספסל. הווקטורים של המשחק, הפשר הסתום של התנועה של עשרה גופות שונים בכיוונים שונים, נראו ברורים ומחוייבי הגיון כשראית אותם דרך הפריזמה של בירד. אי אפשר לתאר את המשחק שלו במילה מתאימה יותר מגאונות.
הגב הכואב של בירד גמר את הקריירה שלו מוקדם מדי, אבל נדמה היה שהוא הפיק מכדורסל כל מה שאפשר. בניגוד לג`ורדן, שהונע מהצורך הבלתי נדלה לנצח מישהו, בירד אהב את המשחק בצורה הטהורה ביותר שלו, בלי כל הרעש ואולי אפילו בלי יריב. הוא אמר פעם שהוא נהנה הכי הרבה מכדורסל בקיץ, כשהוא משחק לבד במגרש הפרטי שלו באינדיאנה נגד אלוהים, ולפעמים אלוהים מפסיד. קשה היה לדמיין דווקא אותו, שאולי פחות מכל כוכב NBA אחר נשבה במיתוס של המאמן הכל יכול, בתור מאמן בליגה.
הכסף והשעמום החזירו אותו, לתקופה קצובה. כשהפך למאמן הפייסרס, אמר למנכ"ל הקבוצה דוני וולש שהוא מתכוון לעבוד קשה באימונים, להכין את הקבוצה למשחק בצורה מושלמת ואז לזוז הצידה, כי המשחק שייך לשחקנים. זו הצורה שבה הסתכל בירד על המשחק כשחקן, והוא לא התכוון להתנהג אחרת רק כי לנו הצופים נראה מוזר שהוא מתערב במשחק פחות ממאמנים אחרים. הקבומה שקיבל התאימה לו ככפפה ליד: חבורה של שחקנים מנוסים, שמה היה חסר להם היה בעיקר ההילה של בירד כווינר אולטימטיבי, והסתדרו היטב עם הגישה שלו, לפיה המשחק הוא שלהם. אחרי לארי בראון האובססיבי בירד היה משב רוח רענן עבור שחקנים שלא היו צריכים שילמדו אותם כדורסל, אלא רק יטעו בהם את ההרגשה שהם יכולים לנצח.
כל זה השתנה בפלייאוף השנה. דווקא ההכרזה המוקדמת של בירד, לפיה הוא מתעתד לפרוש בתום העונה, הפכה אותו למעורב יותר. פתאום, כשכל הפסד עלול להיות האחרון, הוא מרגיש צורך לקחת את המשחק לידיים. ללדמנו שלכל כלל יש יוצא מהכלל, ושאפילו ההיק מפרנץ` ליק, כשהוא מרגיש את הקיר בגב, חוזר להיות כאחד האדם.