עניין של חינוך

עניין של חינוך (1)

בסוף השבוע הפציץ חיל-האוויר מפקדות של ארגונים הקשורים לרשות הפלסטינית ברצועת עזה. הירי בא בתגובה לירי מרגמות על יישובים ישראליים. הנימוק, שחולף ליד האוזן הישראלית העייפה, ואיש לא ממש טורח לרדת לעומקו, היה שהארגונים האלה "אינם פועלים כדי למנוע את הירי". איך בדיוק אמור טיל מונחה-לייזר ליצור מוטיבציה למנוע ירי - את זה לא ממש הסבירו לנו. אנחנו כנראה אמורים להניח שככה זה עם ערבים.

ממשלת שרון אינה הראשונה, כמובן, שמפעילה על הפלסטינים את העיקרון החינוכי של הפצצה המחכימה. ממשלת ברק, שקדמה לה, עסקה בפעילות לימודים מעין זו במרץ עוד יותר גדול. אלא שלממשלה הנוכחית יש, לכאורה, גם אילן בינלאומי גבוה להיתלות עליו: האמריקנים, אורים ותומים של התנהגות בינלאומית, עשו אותו דבר באפגניסטן - הפציצו את שלטון הטליבאן משום שנתן מחסה לאוסמה בן-לאדן.

אלא שיש כאן הבדל גדול, שאותו משום מה לא טורחים להדגיש אצלנו: לאמריקנים לא היתה שום ציפייה מוצהרת שהטליבאן יתעשתו ויתחילו להילחם באל-קאעידה. הם ביקשו להפיל אותם, וכך עשו. שום שבעה ימי שקט או שישה שבועות של צינון לא נדרשו כאן. זו היתה פעולה צבאית להפלת משטר, שהוכתרה בסוף השבוע בהצלחה.

ואילו ישראל עדיין מעמידה פנים, עדיין אוחזת לכאורה בתיאוריה לפיה ההפצצות לא נועדו להפיל את ערפאת, אלא רק לשכנע אותו לעשות מה שנכון. הציבור, לפחות על פי התגובות, מקבל את הדברים, אף שספק אם מישהו מאיתנו - חוץ מאלה שעדיין מאמינים שצריך להוריד לילד סטירה כדי שיעשה שיעורים - נוהג על פי הגיון דומה בחייו הפרטיים. הטיעון הפלסטיני הנגדי, שאכן הושמע גם מפיו של ערפאת עצמו בסוף השבוע, הוא שאי אפשר להילחם בטרור כשמפציצים אותך וסוגרים בפניך דרכים. הנימוק המשכנע שלנו הוא התירוץ של הצד השני לא לעשות דבר, וחוזר חלילה מפיצוץ לפיצוץ.

עניין של חינוך (2)

הראיון של עודד גרנות עם ערפאת בערוץ 1 עורר, כצפוי, גם את התגובה הנזעמת הרגילה כלפי השליח. מלשכת ראש הממשלה נשמעה תמיהה על כך שהראיס השנוא קיבל פתחון-פה בטלוויזיה הממלכתית של ישראל. וגם כאן נמתחה הקבלה בינינו לבין האמריקנים. הם, אמרו המוחים, לא היו מעלים על דעתם לראיין את בן-לאדן.

אז זהו, שלא ממש. כלי התקשורת האמריקנים היו יותר משמחים לראיין את הטרוריסט המתחבא. רשת "סי-אן-אן" אפילו שלחה לו שאלות באמצעות גורם שלישי. אבל חשוב מזה, בן-לאדן אינו אדם שעמו ועם ארגונו נגזר על האמריקנים לחיות. הפלסטינים, עד כמה שזה נשמע לא נעים לגורמים מסויימים בשלטון, הם כאן כדי להישאר. ויש חובה - ולא זכות - להשמיע לאזרח הישראלי מה שיש למנהיגיהם לומר.

התקשורת הישראלית המושמצת, צריך לומר, ממלאת את תפקידה בעניין הזה. בחודשים האחרונים קיבלו מנהיגים פלסטינים רלוונטיים - ערפאת עצמו, מנהיגים מדרג שני ואפילו מפקדי שדה כמו מרואן ברגותי, הפעילים בגלוי נגד ישראל - במה בעיתונות ובטלוויזיה שלנו. ויש בשורה משמחת לחרדים לטוהר המחשבה בישראל: לא עושה רושם שהחשיפה לחומר המסוכן הזה הרעילה את הלבבות ברמה שגורמת לסיכון הנחישות הלאומית.