שומרי סף התרבות

"קראנו בהשתאות את קריאתה של הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה למתנחלים בשטחים הכבושים להגיש הצעות להפקת סרטים תעודיים על חייהם מאז פרוץ אינתיפדת אל-אקצה". כך נאמר שחור על גבי פקס, בעצומה שמונחת לפני, שנתלשה מעל לוח מודעות בבית הספר לאמנות "קאמרה אובסקורה". גם אני "קוראת בהשתאות" ולא מאמינה :

"במקום ההזמנה הזאת לציבור שזכה לכל העדפה מפלה אפשרית במדינת ישראל בכל תחום מתחומי החיים (כולל הקמת בי"ס ללימודי קולנוע ותקשורת שמכשיר את בניו לשליטה ברזי המדיה), מן הראוי היה לדעתנו, לצאת בהזמנה להפקת סרטים שיעסקו בהשפעתן ההרסנית של ההתנחלויות על החיים בישראל ופלשתין".

עכשיו אני כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כשאני למדתי קולנוע בשנותיו הראשונות של בית ספר מעלה, עסקו 95 אחוזים מהסרטים הקצרים הישראלים שהראו לי מורי ב"נזקי הכיבוש", לא פחות. אודה ולא אבוש, מאחדים מהם גם למדתי משהו – כך למשל סרטו הנפלא של גור הלר, "סרט לילה", שבו מבלים לילה שלם של בריחה, קשורים באזיקים, חייל ישראלי, ופועל פלסטיני לא חוקי. עורר אותי לכמה מחשבות חדשות.

אבל מעולם, עד השנה האחרונה, לא נוצר בארץ סרט אחד שנקודת המוצא שלו תהיה הפוכה. לאומית, מתנחלית. סרט שיעורר כמה מחשבות חדשות בקרב צופים ששייכים לעולם אחר. מעולם, ותקנו אותי אם אני טועה., עד הסרט "ההסדר" שביים יוסי סידר, ועד סרטה הפארודי של שושי גרינפלד, "פינוי", לא ראינו התנחלות "חיובית" בסרט. אגב, גם על דמותה של התנחלות בסרטים שהזכרתי אפשר להתווכח.

אני בטוחה שכל החותמים המלומדים על העצומה המרושעת והאטומה הזאת ראו את הסרט "שם הורד" או לפחות קראו את הספר. "שם הורד" מספר את סיפורה של אליטה כנסייתית, שאוסרת את הפצתה של ספרות מסוימת מתוך פטרונות רוחנית ודעתנית על נפשותיהם הרכות של האנשים הפשוטים והבורים. אני קוראת את העצומה, ונזכרת בכמרים הפרימיטיבים, המושחתים והמתנשאים של המנזר ההוא. אני חושבת על שומרי הסף של התרבות, אדוני היצירה הישראלית, שכל קרן לתאטרון ולקולנוע עד היום תמכה בהם ומימנה את סרטיהם וספריהם שנוצרו בתבנית רעיונית אחת, כדת אמת היחידה המותרת להפצה בחברה הישראלית הנבערת, שיש לחוס על נשמתה מפני רעיונות נוראים ומשחיתים.

"ייתכן שהסיבה לכך שמעולם לא הונחו על שולחננו הצעות של 'יוצרים מהשטחים' היא שהם חושבים שהדרך ללב הממסד התרבותי חסומה בפניהם" – אומר דוד פישר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע, בראיון ל-ynet השבוע. באמת מפליא. כשאת הדרך ללב הממסד התרבותי הזה, חוסמים שומרי סף עוטי גלימות ארוכות מימי הביניים, שרוממות הפתיחות בלשונם, וחרב הקנאות בידם.

ימי חנוכה אלה מזכירים לי את התמיהה ההיסטורית הידועה בדבר הדפוס השלטוני הנאור של האימפריה היוונית, אשר בכל מקום שאותו כבשה הרשתה פולחן דתי, פלורליסטי, בהתאם להשקפותיה הידועות, הסובלניות. רק פה, ביהודה, שינה השלטון הנאור הזה את עורו, הפך לקנאי, אסר לימוד תורה, שמירת שבת וברית מילה, מפני שלא התאימו לעקרונותיה של התרבות השלטת.

בניגוד לאנטיוכוס אפיפנס וחבריו, שומרי הסף הקנאים שלנו לא אוסרים חלילה על אנשים להחזיק בדעות שונות משלהם. הם רק לא מרשים לעשות על זה סרט.