לאן נעלמו כל הגיבורים?

אם אהבתם את מהפיכת הפאנק שאירעה בסוף שנות השבעים ואם לא, הרי שלפחות עם תוצאה אחת של המהפיכה אנו חיים עד היום. כידוע, הדבר הכי דחוף שהיה לנציגי הפאנק לומר היה, "תעיפו לנו מהעיניים את ה'מוסיקולוגים' שהשתלטו על סצינת הרוק". היה משהו בטענתם: אווירת ההתמקצעות ששרתה על הרוק בשנות השבעים אמנם הסתירה לא פעם את שורשי הרוק – אלה שאמורים לבעוט לבטן ולא להתפלסף עם הראש. אבל אפילו גדולי המהפכנים בעלי תסרוקת הסוס, שאת העגילים שלהם ייצרו במסגריה, לא שיערו עד כמה תצלח מזימתם זו. איאן דיורי והסקס פיסטולס בהחלט שפכו את התינוק עם המים: הרוק נשאר – הנגנים נעלמו.
האופנה בסוף שנות השישים והשבעים היתה מוזרה. גם אז הקהל רצה שיתנו לו בראש, אבל הפוקוס וההערכה הופנו אל הנגנים עצמם ולא רק ל"חוויית הסאונד". גיבורי התרבות של השנים ההן היו יצורים מגודלי שיער, שהיו בהחלט אמנים בתחומם. הם הופיעו על שערי המגזינים, נערות חלמו עליהם בלילה ונערים לקחו שיעורי נגינה כדי לנסות ולגעת באושר (או לפחות להצליח לנגן את הסולואים). היתה זו גם שעתם היפה של ירחונים כמו "Guitar" ו-"Guitar Player", שקבעו מיהו "גיטריסט השנה" ובכך הפילו מלכים והכתירו אחרים תחתיהם. ה"רולינג סטון" וה"מלודי מייקר" עסקו בכפייתיות בדירוגים של מתופפים, בסיסטים, קלידנים וכמובן גיטריסטים. להקות כמו Rush נהנו מיוקרה ענקית כאשר 66 אחוז מהן (הבסיסט גדי לי והמתופף ניל פרת') לקחו שוב ושוב את המקומות הראשונים. המונח "סופר גרופ" פרח אז, כאשר הסצינה התנהלה כמו ליגת האלופות בכדורגל או ה-NBA: לוקחים את הסופרסטארים ויוצרים דרים-טים שבטוח תכבוש את הקהל.

נפילתו של נגן העל

בדרך כלל, זה לא עבד. כאשר נגנים מעולים התחברו זה לזה באופן טבעי, צמחו הרכבים שהקהל בא לראותם ממרחקים. כאשר האב החוקי היה קצין גיוס מחופש למפיק, התוצאה היתה לא פחות נוראית מהרכבי ה"ווסטלייף" למיניהם, ששטפו את העולם בתקופה מאוחרת יותר. כך באו לעולם "הרכבי על" מיותרים כגון "אסיה" וכך התבשלה לאיטה האיבה הכללית לעניין, שנוצלה באופן בולשביקי על-ידי בריוני הפאנק. אלה לא חשבו על היום שאחרי והתרכזו בבעיטות חוזרות ונשנות בגיבורים לשעבר – לקול תשואות הקהל צמא הדם.
היום שאחרי נמשך מתחילת שנות השמונים ועד עתה. כל הזרמים המרכזיים שמשלו מאז בכיפה המשיכו את הקונספציה הרוקית הבסיסית, אך כולם נזהרו מלהשיב לנגן את היוקרה המוגזמת לה זכה בשנים עברו. הגדולות שבלהקות שנות התשעים (ובראשן U2) שמו קץ סופי ליוקרה האישית של הנגן הווירטואוזי ולעניין בו. אפילו פרינס (שעל מידת כישוריו כנגן אין חולקים) הלך והצניע את העניין והתרכז בניענוע האגן וטיפוח השפמפם. הנגנים הגדולים של פעם הזדקנו יחד עם קהל הולך וקטן. אחרים פשוט נבלעו מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה: הם עדיין נדרשים (כדי לנגן באלבום של מדונה צריך תואר שלישי) אבל ימי הזוהר ואורות הזרקורים בהחלט חלפו.

האליל בעל האוזן וה-BPM

באמצע שנות התשעים הסתמן מיני-רנסאנס, עם עליית קרנו של הגראנג'. נערי סיאטל והסביבה החזירו לאופנה את צליל הגיטרות, אבל לא הצליחו (או שמא לא רצו) להעמיד כוכב נגינה במימדים של פעם. בהיעדר כזה נמצא מתנדב שלקח על עצמו את המשימה: האייקון הנערץ על הגראנג'אים באשר הם – ניל יאנג. היה זה צחוקו העלוב של הגורל: יאנג, מגדולי המשוררים של הרוק וזמר פולק נפלא, פזל תמיד לכיוון החשמלי, אך נגינתו העילגת נתפסה כמשובה המותרת לכוכב בסדר הגודל שלו. הלוק של הרוקר המזדקן נראה נפלא על יאנג והקהל התפתה להאמין שמי שנראה כמו גיטריסט גדול הוא אכן כזה. כדי לעמוד על התופעה מומלץ להאזין לחלק השלישי של קופסת הדיסקים WELD, המתעדת מסע הופעות שלו. חלק זה מוקדש כולו לפידבקים של גיטרה חשמלית, מהגרועים שבסוגם. מבקרי המוזיקה של אמצע שנות התשעים היו, כנראה, משוללי כושר שיפוט בעניין הזה ולכן גמרו את ההלל על "יצירה" מיותרת זו.
אבל גם סנונית תועה זו לא בישרה על אביב חדש לנגנים. אליל מסוג חדש תפס את תשומת הלב. בידו האחת הוא מכסה על אוזנו ובאחרת אוחז בכפתור ה-BPM. יש ותעזוב היד הראשונה את האוזן ותנופף בהתלהבות לקהל הרוקדים. כבר לא צריך להתאמן שנים על קואורדינציה והבנת שפת התווים: אלוהים הוא בסך הכל די.ג'יי.
המהפיכה הדיגיטלית, ששטפה את עולם המוזיקה כמו כל תחום אחר, ביטלה עוד יותר את הצורך בנגן בשר ודם שיעשה את העבודה. כדי להעמיד שיר מרובה גיטרות צריך רק סמפלר טוב. כאשר האופנה ממילא אינה סובלת "סולואים", הדגימות עושות את העבודה היטב. וזאת יש לדעת: אם אתם מוזיקאים מקצועיים, שרוכשים דגימות מוקלטות לצורך שילוב בעבודה שלכם, סביר מאוד להניח שמי שהקליט אותן הוא גיטריסט מקצועי בכל רמ"ח אבריו. אם תרצו, זה הדבר המסמל יותר מכל את מעמדו של הגיטריסט היום: אפילו לא "נגן להשכיר" אלא מחולל לופים להשכיר, שאינו יודע להיכן תשובץ מרכולתו.
כשרוצים להגדיר במילה אחת כל מה שהיה רע בסצינה של הגיטריסטים משתמשים במונח "סולו". ואכן, באמצעי הזה נעשה שימוש מוגזם ומופרז. כך אפשר לבהות בגיטריסט שעומד כמו נפוליאון על הבמה ונהנה מהחיים במשך שלושים דקות עם סולו משמים. אבל בל נשכח כי תרומתו של הגיטריסט לצליל הרוקי היא הרבה מעבר לסולו. הגיטריסטים הטובים באמת בלטו לא בזכות הסולואים שלהם, אלא למרות הסולואים. היו מספר סולואים ארוכים שרוח הקודש שרתה עליהם, אבל מדובר בהחלט במספר זעום.

עוד יחזור הניגון

הדעת נותנת שכמו כל אופנה – גם הסגידה למסובבי הכפתורים תדעך. קיים גם סיכוי להאדרתו המחודשת של הנגן. ביצועי "לייב" לטראקים אלקטרוניים נחשבים גם עתה לממתק החביב על קלאברים. אבל המבנה המוזיקלי הרפטטיבי, המוטמע בסגנון המוזיקלי העכשווי, מונע מהנגנים להתבלט ולהביא לידי ביטוי את האמנות העתיקה המשלבת קואורדינציה מוטורית ויכולת קריאת תווים. המקסימום שמתופף יכול לעשות היום הוא "להיות מדויק". זוהי גם הפיסגה הנדרשת מנגנים בסצינת הרוק הקונבנציונלי. על נגינה וירטואוזית בקלידים אין בכלל מה לדבר והבסיסט נמדד ביכולתו לספק לופים מעשי ידי אדם.
יום אחד, אולי אפילו בימינו, נזכה לראות בפריחתו של הנגן האינדיבידואליסט. זה המגביה את רמת היצירה ומרומם את רוחו של המאזין באמצעות הביטוי הגס הנקרא "שליטה בכלי". הברבריזציה של הנגינה, שהחלה כאידאולוגיה הפאנקיסטית, לא תוכל לרצונו של שוחר התרבות בעניין זה. התלבושת תהיה שונה והמאניירות העתיקות יישכחו, אבל הנגן עוד יחזור ובגדול (או כך לפחות מאמינים ומקווים כמה זקנים כמו הח"מ).
כאמור, נציגו הבולט של "אומן הנגינה" ברוק היה הגיטריסט. מיקומו בקדמת הבמה והמרכזיות של צליל הגיטרה בעשייה הרוקית מיקדו את הזרקורים אליו יותר מאשר אל האחרים. החיפוש אחר הבסיסטים הגדולים היה תמיד עניין ליודעי ח"ן. היכולת לאבחן מתופף דגול היתה קשה פעם לא פחות מהיום. לפיכך, הנה לפניכם רשימה אישית של גיטריסטים, שהעניקו לעולם המוזיקה משהו שלא היה בו קודם לכן. הרשימה מנסה לכלול נגנים ממספר אסכולות ובעלי כמה סוגים של התמחות. לא כולם "חשובים" או משפיעים, אבל כולם ייחודיים:

1. המשחרר – ג'ימי הנדריקס

למרות שמת מות גיבורים (במושגים של תרבות הרוק), הולכים וגוברים הקולות הכופרים בכך שג'ימי קשישא היה באמת גיטריסט של "פעם בדור" מבחינה טכנית. אבל אין להתווכח על כך שהנדריקס עשה לגיטרה משהו שאיש לא עשה לפניו. האופן בו אחז בה לא הותיר מקום לספק – היא היתה התחליף והחלק המאריך של מתחם הרבייה שלו. סקס, זה מה שהנדריקס עשה עם הגיטרה ואת זה אפשר לשמוע בכל שיר באלבומי האולפן שלו. גם ללא השטיקים של שריפת הגיטרה והנגינה באמצעות השיניים הותיר אחריו הנדריקס מורשת מפוארת, שהשפיעה על דור שלם של נגנים. שיר מומלץ – כולם.

2. אחרון "בעלי הסאונד" – מארק קנופלר

נכון, מארק שלנו הבליח ופעל בשנות השמונים, שהחשיכו את פניהן לנגן באשר הוא. אבל דווקא בתוך הוואקום הזה נוצרה דרישה לצליל החם והחברותי של הפנדר שלו. קנופלר נכנס לפנתיאון הנגנים בזכות העובדה שיצר סאונד הרשום על שמו. אף אחד לא נשמע כמו מארק קנופלר – עובדה.

3. שונא האקורדים – סטיב האו

תרומתו של הגיטריסט הנצחי של "יס" לא זכתה להערכה מספיקה. בתוך ים הסופרלטיבים שנשפך על הלהקה בשנים בהם היתה פופולרית (מחמאות שהפכו לאחר מכן לעלבונות), האו הלך קצת לאיבוד. מאזיני "יס" המסורים בוודאי הבחינו שגם בנגינה של האו יש משהו ייחודי מאוד. בנגינתו כמעט ואין אקורדים מלאים. במקומם ביכר הגיטריסט הנפלא הזה מעגלים אינסופיים של ריפים, המבוססים על האקורדים אך מנוגנים תו-תו. נשמע מסובך? הקשיבו ל-Long Distance הנהדר מתוך "Fragile".

4. הרוקר האולטימטיבי – ריצ'י בלקמור

בימי הזוהר שלו ושל "סגול כהה" זכה ריצ'י בלקמור למנות הגדולות ביותר של הערצה עיוורת. עדת חסידים ליוותה אותו מהופעה להופעה ומי שזכה לגעת בו לא שטף את הידיים במשך שנה. אבל היתה סיבה לתופעה הזו; בלקמור היה מכונת הנגינה המושלמת לכל סגנון אליו צעדה "סגול כהה" עם השנים. מקצוען מדהים המשול בעיני לרוברט דה-נירו: אין תפקיד שאינו מסוגל למלא, למרות שבארון יש לו שלדים רבים. קטע מומלץ – יציאת הבלוז הפנטסטית ב-Painter (מתוך התקליט הידוע ללא השם, הכולל גם את ""ללניה" ו"אפריל").

5. מכונת היריה האנושית – טד נאג'נט

אם לא שמעתם עליו עדיין, לא נורא. תחום השפעתו קטן, אך הוא ראוי להצצה וגם להאזנה. טד נאג'נט הוא בחור אמריקאי לבן שכבר עשרים שנה קורע דיסטורשנים בהופעות שהן מיקס מיוחד של הבי-מטאל עם ציידות. כן כן – טד שלנו הוא צייד רשמי ואף מחזיק בתפקידים גבוהים באגודות ציד אמריקניות. ברוב הופעותיו הוא לבוש פיסות עור דובים ושפנים, על ראשו מצנפת דיווי קרוקט אותנטית ועל הגיטרה טסות אצבעותיו בקצב של צ'יטה הרודפת אחרי שברולט קורסיקה. הנגינה של נאג'נט היא ברברית במובן החינני של המילה. הטקסטים שלו ילדותיים בכוונה ועל כל עבודתו שורה רוח של הומור עצמי. ככל הנראה מדובר במקרה הקיצוני ביותר של ילד טוב ויסקונסין, שהתאמן עד גיל הבגרות ואז נשרט קצת בראשו. קטע מייצג: "Put up or shut up".

6. הבלתי ניתנים לחיקוי - דיוויד גילמור/בריאן מיי

לכאורה, אין שום סיבה לכלול את גילמור ברשימת הנגנים הייחודיים. הוא לא חידש דבר מהיום בו אחז בגיטרה לראשונה ועד אתמול. גם הזדקנותו עם הלהקה לא הוסיפה לו כבוד. אבל לגילמור יש משהו שלמעט מאוד גיטריסטים יש – סאונד אישי שאין לטעות בו. המגע הגילמורי צבע את המוזיקה של פינק פלויד והעניק לה את היחודיות שנעדרה מכל להקה אחרת בסדר הגודל הזה, להוציא קווין. קטע מייצג – תבחרו לבד.
גם בקווין פעל גיטריסט בעל מגע ייחודי. אין מה להכביר מילים: רק הגיטרה של בריאן מיי נשמעת כך. הצליל של קווין זה הוא וכל השאר לא חשוב. קטע מייצג – כנ"ל גילמור.

7. האב המייסד - דג'אנגו ריינהרט

ריינהרט, הצועני שפעל בבלגיה וצרפת הרבה לפני עידן הרוק'נ'רול, הוא ללא ספק הגיטריסט של הגיטריסטים. טכניקות האיצבוע שלו (אותן יישם המסכן בעזרת שתי אצבעות בלבד) היו נר לרגליו של כל פרח גיטריסטים שהחשיב את עצמו בשנות השישים והשבעים. המוזיקה של ריינהארט מקוטלגת כג'אז, אבל ניתן למצוא בכל ריף שלו את היסודות לנגינה של הגיטריסטים המודרניים. המחשבה "אם הצלחת לנגן את ריינהרט תצליח לנגן הכל" נכונה גם היום. העובדה שבסוף ימיו הוא היה אחד הראשונים לנגן בגיטרות מחושמלות העניקה לו את המקום הנכסף בפנתיאון.

8. הגאון האמיתי – ג'ון מקלפלין

כבר שנים שג'ון מקלפלין מנוכס באופן בלעדי לסצינת הג'אז, אבל בתקופה בה התפנה מעניינים אלה והשתתף בייסוד הפיוז'ן (ג'אז רוק) הוא הראה מה קורה כשמוזיקאי מחונן מחליט לעשות קצת רעש. ב"תזמורת המהווישנו" המופתית יצא מקלפלין מהתדמית המעונבת והראה לכל התותחים דאז מאיפה הדג עושה את צרכיו. הקטע המפורסם "ציפורי האש" יכול לגרום גם לגדול שבשונאי ה"סולואים" להתרגש. אפשר ממש לחוש את החשמל הזורם מהקיר, דרך המגבר, הגיטרה ואצבעותיו של הגאון. תשומת לב רבה הוקדשה ל"התחשמלות" של בוב דילן (שאינו נחשב כגיטריסט כלל וכלל) בשעתו, אבל אם אתם רוצים לפגוש את החוויה הזו באמת – לכו לעבודותיו הרוקיות של מקלפלין.
את הרשימה ניתן לעטר בשמות נוספים, אך הח"מ באופן אישי סבור כי תרומתם כגיטריסטים קטנה ממה שמקובל לחשוב: פרנק זאפה היה מלחין דגול וגיטריסט מחונן, אבל אינני מוצא את טביעת אצבעו על ההיסטוריה של הגיטריסטים. אריק קלפטון עשה קריירה שלמה כ"שחקן נשמה", אך סוד קסמו אינו ביכולת טכנית גבוהה אלא בהגשה. ג'ימי פייג' העניק לעולם רגעי חסד רבים, אבל גם הוא אינו חתום על טביעת צליל אישית חזקה. אדי ואן הלן הוא כנראה גדול הטכניקנים, אבל כבר אמרנו שהטכניקה אינה חזות הכל. אלווין לי התחרה עם עם צ'אק יגר על שבירת המהירות הקול וסופו שהתנגש בקיר בקול דממה דקה. פיט טאונסנד מ"המי" וקית' ריצ'ארדס מהרולינג סטונס סיפקו את הפלטפורמה העיקרית ללהקות שלהם, אך הבריקו בעיקר בתחום הקצב. מייק אולדפילד בהחלט העמיד סאונד משל עצמו, אך זה טבע בגבהות המצח והתיחכום העודף של יצירותיו הקנוניות. רוברט פריפ יש רק אחד, אבל גם כשמאזינים לתקליט בבית, שומעים שהוא מנגן בישיבה.
העולם (או לפחות חלק קטן ממנו, החתום על רשימה זו) ממתין בכליון עיניים לגיטריסט שיגאל את הגילדה מהגלות שנגזרה עליה. זה יקרה כאשר גלגל האופנתיות ירצה בכך וכאשר יימצא מי שיצליח להלהיב שוב את ההמונים בלי לחזור על שגיאות העבר. הסולאים הארוכים לא יחזרו – אין לכם מה לדאוג.