הרווח בין פרושיאנטה לזומבי הדיגיטלי

הסמפלר הוא מחשב שממיר צלילים למספרים - אפסים ואחדות של קוד דיגיטלי. בתחילת ימיו שימש הסמפלר כמכשיר להעתקת צלילים שיושמעו בשינוי קצב ומנעד. אולם מאחר שהצלילים הומרו לשפה הדיגטלית, בה הוא יכול להשתנות לבלי הכר, התגלה הסמפלר כמכשיר רב עוצמה עם אפשרויות אינסופיות לרקיחת צלילים חדשים, מעין מכשיר המחייה צלילים מהמוות – זומבי דיגיטלי. כינוהו "הגיטרה החשמלית החדשה", רק שזו גילמה בתוכה את כל הפילוסופיה שעמדה מאחורי עבודתם של די.ג'ייז מתחום ההיפ-הופ. רוקרים ומודרניסטים ראו בו כמכשיר מרמה המחקה יכולות אנושיות, אבל תומכיו, מנגד, ראו בו אמצעי לבריאת מוזיקה חדשה, צלילים שעד אז לא יכלו להישמע. הפופ המסורתי השתמש ביכולות הטכנולוגיות של האולפן ליצירת יצירה שמתרחשת פעם בחיים (רעיון הביצוע המושלם), אבל הסמפלריסטים, כמו גיבורי הגיטרה, שאפו ליצירת מוזיקה שלא היתה מתאפשרת בחיים.
הגיטריסטים הפסיכדליים (למשל, הנדריקס) השתמשו באולפן ובאפקטים של הגיטרה (פאז, לסלי, הידהוד, כפתורי ווליום וידית ויבראטו) לתעד יצירה כמו על-אנושית. אמני הפסיכדליה חיברו בין יכולות נגינה אנושיות לבין האפשרויות הטכנולוגיות החדשות של האולפן (הידהודים, טייפים מנוגנים לאחור, רעשים, הדבקת סרטי הקלטה) כדי להעניק ליצירתם מימד של פנטזיה, או אותנטיות מדומה של חיי היומיום.
הסמפלריסטים המשיכו את המגמה, כשההבדל טמון בעובדה שאלו האחרונים הוציאו את ה- Feel מחוץ לחוק ושמו דגש על אקלקטיות: הם התחפשו, לדברי סיימון ריינולדס, לצ'ימירה, אותה מפלצת מיתולוגית שמורכבת מחלקים של חיות אחרות, שפירקה את הישות המטפיזית למסע בזמן, סיאנס, ועידה בה נפגשים רוחות של צלילים מתים ומכונות דגימה.
בריאן אינו טען מנגד כי המסע החדש אל החופש משועבד לטיים-קוד, המטרונום הממוחשב, כפי (ובצורה פחות מדויקת) שהתזמורת הקלאסית משועבדת למנצח. בריאן אינו מעדיף את המוזיקה שלו לפי מיטב המסורת האפריקנית: מאוחדת לפרקים, יוצאת לטיול חופשי, ואז חוזרת לשעבוד קצב חיובי. אולם באופן פארדוקסלידי, ומבלי שהתכוון לכך, החזון שלו דומה לחזיונות של הגיטריסטים הגדולים, שראו בסולו ובאלתור מסע נפשי ארוך ומשוחרר – מאוחד לפרקים, יוצא לטיול ואז חוזר. אינו טען שבמחשבים אין מספיק אפריקניות, אבל הסמפלריסטים הגנו על עצמם, כפי שכתב סימון פרית', בטענה שעבודת הדי.ג'יי דומה. מטרתו, אחרי הכל, היא לפרק יצירות לגורמים, להרכיב אותן מחדש ואז לפרק שוב בתקווה ליצור תחושה שהיצירה אינה גמורה לעולם – סוג של אילתור, בדיוק כפי שטען אינו.

פרושיאנטה: הרוח מול המכונה

אבל עם כל הרצון הטוב, הסמפלר והדי.ג'יי, גם אם הם משכפלים את הצליל של הגיטריסט, אינם יכולים להחליף אותו. בשנת 85', שעה שהתגוררתי ולמדתי מספר חודשים בארה"ב, נכחתי בהרצאה בית-ספרית על עתיד המוזיקה. אחד מאנשי התעשיה החשובים טען בנאומו כי בסיסטים וגיטריסטים צריכים לחפש עבודה חדשה. הקלידים עם כל אפשרויות הסאונד החדשות, הוא טען, יחליפו אותם. ובכן, הוא טעה; זה לא קרה. כי גם תוכנת המחשב החכמה ביותר לא יכולה להחליף את המוח האנושי כשהוא עוסק באמנות. אף מכונה לא יכולה להחליף את ג'ו פרושיאנטה, גיטריסט הרד הוט צ'ילי פפרז שמקדיש את חייו למטרה אחת: להפוך את הגיטרה לדבר הכי אנושי שיש בעידן הכי מכאני בהיסטוריה של האמנות. הוא מעוות אותה בצורה מגוונת ובפרקי זמן מדהימים. הוא מינמליסט, בלוזיסט, כוחני, שביר, ורסטילי והוא לא יתן לאף אחד לחשוב לרגע שלא איש בשר ודם מנגן בה. הגיטרה שלו זועקת, לוחשת, מלטפת, נושכת, מתעקמת, יוצאת, נכנסת. הוא רק פורט על אקורד מי מאז'ור בפוזיציה ראשונה והוא נשמע כאחד שלא ניתן להחליפו. נכון לעכשיו, בעידן בו גיבורי הגיטרה התאיידו, פרושיאנטה הוא אחרון גיבורי הפעולה, נאבק בעזרת הגיטרה בעולם הצלילים השייך למכונות. הרד הוט צ'ילי פפרז מנגנים ללא קליק, אבל נשמעים ביחד יותר מכל מחשב, כי ה"יחד" שלהם הוא מסע נפשי: כשהם נעים קדימה או אחורה (האזינו לשיר "קליפורניקיישן"), הם נעים ביחד.
בניגוד לרבים, אני לא חושב שהנגן בכלל והגיטריסט בפרט ייעלמו, אני רק מאמין שהשאיפות יהיו חדשות, החזיונות יהיו אחרים, יותר פוסט-מודרניים. אחרי הכל, הגיטריסטים הגדולים יהיו, כמו תמיד, אלה שיגלמו בנגינתם את המיטב שבאפשרויות שמציעה הנפש האנושית בתקופת זמן היסטורית מסוימת, בדיוק כפי שעשו גאונים כמו דג'אנגו ריינהארט וג'ימי הנדרקיס לפני כל כך הרבה שנים.