המהפיכה השקטה

לגלובליזציה אין פנים אמריקניות, יש לה פנים אירופיות. ליתר דיוק, יש לה פנים של מטבע: האירו. האיחוד הכלכלי של אירופה, חזונם של אנשים מעטים מלאי תקווה שרצו לבנות על חורבותיה של הציוויליזציה האירופית אחרי מלחמת העולם השנייה כלכלת שלום על-לאומית, על-שבטית, על-דתית, מתגשם עכשיו. דבר לא יעצור אותו: בקרוב מאוד יעלמו מההיסטוריה הכלכלית של אירופה תריסר מטבעות ישנים, טובים, קשים, לאומיים. מטבעות שלפחות אחדים מהם - כמו הפרנק הצרפתי והגידלן ההולנדי - היו קיימים מימים ימימה ושאף אחד לא העלה על דעתו את סופם השקט, הבלתי-הפיך.
החל מ-1 במארס 2002 יאלצו 350 מאות מיליון אירופים, החיים ב-12 מדינות החברות ב"גוש האירו", לבצע את כל פעולותיהם הכספיות במטבע אחד ויחיד, האירו. המשכורות ישולמו באירו, החנויות ימכרו סחורה רק תמורת אירו, הבנקטים ינפיקו למושכים רק שטרי אירו, מסים יגבו רק באירו. האירו ימלוך כהילך חוקי בלעדי. איש לא ידע ולא ישאל מהו שער החליפין בין המטבע של צרפת לבין המטבע של פינלנד, כי לשתיהן אותו מטבע - כפי שאיש לא שואל היום מה שער החליפין בין דולר של טקסס לדולר של קליפורניה. ההמצאה של מטבע על-מדינתי, מטבע יציב החוצה גבולות, עמים ומשרדי אוצר, מטבע שמנפיקים אותו פקידים ממונים בבנק מרכזי כללי-אירופי - ההמצאה הזו תהיה לממשות מושלמת.
המומחים אומרים, ולא בלי צדק, שאין ממה להתרגש: האירו כיחידת מטבע פיננסית קיים מינואר 1991 ונקלט מצוין. קהיליית העסקים התרגלה אליו מהר. רוב החברות הגדולות השלימו מזמן את המעבר המלא לחשבונאות באירו. כך גם הבנקים, חברות הביטוח, חברות ההשקעה, ממשלות, חברות תעופה ואפילו סוחרי המטבע. אלה האחרונים נפגעו במיוחד: המסחר ב-12 המטבעות האירופים המרכיבים את האירו נפסק בתחילת 1999, כשנקבעו לנצח נצחים שערי החליפין הקבועים והקפואים בין המטבעות וחוסל השוק למסחר בהן.
לפעמים אני משתעשע במחשבה מה היה קורה, למשל, לשער החליפין של הפאונד האירי מול המארק הגרמני אילולא הונהג האירו. מאות ניתוחים כלכליים היו נכתבים על פיחות במארק וייסוף בפאונד (או להיפך) ועל חוכמת השוק שמעניש "את המטבע הגרמני ומתגמל" את המטבע האירי (או להיפך). כלכלנים היו מחפשים את הסיבות לכך במדיניות תקציבית, בריביות, באינפלציות, בציפיות. סוחרי המטבע היו מהמרים, מרוויחים, מפסידים. אבל הקפאת השערים וביטול השווקים חיסלו באחת את יקום הספקולציות הזה.
וטוב שכך. 12 המשקים המופלאים של אירופה עברו את השנים האחרונות בעוצמת זעזועים פחותה בהרבה מזו שהיתה צפויה להן, לו התפרקה חבילת האירו. הלקח שהסיקו מכך תושבי אירופה: אפשר לחיות לא רע בלי מטבע לאומי. השבח ליציבות, שהביאה לנו הגלובליזציה.
האירו הוא פיסגת הגלובליזציה בדורנו. הוא מלאכת מחשבת של כלכלה מדינית ומדיניות כלכלית. זו מהפכה המרשימה ביופיה השקט, במורכבותה העמוקה, בבסיסה המוסדי והציבורי הרחב.
12 שנים לקח ל-12 מדינות לאום שונות באירופה להשיג את ההסכמה ההדדית לוויתור על מטבע לאומי, על בנק מרכזי לאומי, על מדיניות כסף וריבית לאומית ועל מדיניות שערי חליפין לאומית, לטובת איחוד המטבע מלא. לא היה כדבר הזה בהיסטוריה של הזמן הכלכלי החדש, כותב פרופ' דרנרד לאייטר בספר "עתיד הכסף". ספק אם מפעל הנהגת האירו היה מסתייים בהצלחה אילמלא נפילת הקומוניזם ופירוק "ברית וארשה" מצד אחד, ועליית ממשלות סוציאל-דמוקרטיות מתונות בכמעט כל מדינות מערב אירופה, מצד שני. הסובייטים לא הפריעו, הסוציאליסטים הרגיעו והובילו, וכך היה האירו לעובדה קיימת.
נכון, מדובר רק בכסף. ביבשת אירופה עצמה התחלפו מערכות המטבע הלאומיות עשרות ומאות פעמים; באחרונה אחרי סיום המלחמה ביוגוסלביה. ובכל זאת, יש הבדל: האירו הוא לא עוד מטבע מקומי. היורו נולד מתוך ויתור מרצון של מדינת הלאום האירופאית על אחד ממנופי הכוח המרכזיים שלה - הכסף - לטובת רעיון כללי, נשגב, רוחני של אחדות היבשת.
לכן האירו בעיני הוא אחד הנצחונות המפוארים של התבונה האנושית. זהו נצחון הרוח על הכוח, נצחון העתיד על העבר, נצחון הקדמה על המסורת, נצחון הכללי על הפרטי. האירו הוא נצחון האוטופיה על הקטנוניות ונצחון הכלכלה הנאורה על הלאומנות החשוכה.