רבים מדברים על שדה הקרב המתוחכם, העתידי, אך מתעלמים מכך ששדה הקרב העתידי האמיתי - זה של אבנים וסכינים ונשק קל - נמצא כבר כאן. בעבר הלא רחוק הוא כבר הוכיח שיש בכוחו להכריע את ישראל.
שבע שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו מתייצבים אלה מול אלה אשליות "המזרח התיכון החדש" לעומת מוראות "שדה הקרב העתידי". אפילו מי שעדיין משלה את עצמו כי מדובר בתהליך שלום אינו פטור מלהביא בחשבון גם תרחיש אחר, סביר יותר, המתממש בימים ובשעות אלה: התהליך יוביל את ישראל אחורה במכונת הזמן, אל התקופות הקשות של טרום הקמת המדינה. המציאות הצפויה כתוצאה מ"השלום" היא של סכנה הולכת וגוברת לתנועת יהודים, תחילה מצדו המזרחי של "הקו הירוק", ואחר-כך גם מצדו המערבי. המאבק יתמקד בכבישים והשליטה בהם היא המפתח לשלטון בארץ כולה. בשעת כתיבת שורות אלה מתקשים נופשים לחזור מהצפון למרכז הארץ, כאשר כביש 65 (ואדי ערה), כביש 70 (ואדי מילק) חסומים, וכך בחלקו גם כביש כרמיאל-עכו. וכל זאת עקב מהומות מצדו "הנכון" של "הקו הירוק".
גם מלחמת השחרור, ניטשה בראש ובראשונה על צירי התנועה. קרבות עקובים מדם התרחשו כאשר הצדדים הלוחמים ניסו לחסום, או לפרוץ, את הדרכים לירושלים, לנגב ולאזורים אחרים. צירי התנועה ביהודה ובשומרון בטווח הקצר, או בגליל ובנגב בטווח הבינוני, עלולים להיות שדה הקרב העתידי האמיתי. המשך התהליך עלול לדרדר את ישראל לנקודת זמן קדומה יותר, למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). גם אז התמקד המאבק בדרכים, וחייב הקמת יחידות מיוחדות לאבטחת התחבורה. אם לא ייעצר התהליך, התחנה הבאה של מכונת הזמן עלולה להיות פרעות תרפ"ט (1929) והטבח ביהודי חברון.
המאבק על הדרכים עלול עוד להתגבר כאשר ההתנכלות לתחבורה תביא לתגובות נגד יהודיות משני צדי "הקו הירוק", בטענה שאם ליהודים אין "מעבר בטוח", גם לערבים לא יהיה. קשה להבין כיצד חשבו הוזי רעיון אוסלו למנוע מאבק עקוב מדם בדרכי הארץ, העוברת תהליך יוגוסלביזציה כתוצאה ממדיניותם. הרי גם טרנספר של כל היהודים ביש"ע לא ימנע מצב זה, כי המסר של חולשה והתקפלות יובן גם על-ידי ערבים אזרחי ישראל. שעות אלה מוכיחות את ההונאה הגלומה בסיסמא "הם שם ואנחנו כאן".
בשדה הקרב של אבנים ונשק קל העתידי נפגע מאוד כוח ההרתעה של צה"ל. מטוסי הקרב של חיל האוויר מאבדים מחשיבותם, וגם ספק אם עוצמת השריון של צה"ל תוכל לבוא לידי ביטוי. לא מטוסים, לא טנקים, ואף לא "ילדי הנרות" יכולים להיות תשובה ל"ילדי האבנים". בתרחיש זה רק לכוחות הרגלים של צה"ל יהיה תפקיד של ממש. המסקנה: "חי"ר עכשיו".
אפילו בשלב הנוכחי, על עברי פי פת"ח, יש צורך לנתח את הסיכונים ולתכנן את המשך הדרך. אם ממשלת ישראל מתכוונת להגיע לשלום של אמיצים ולא לשלום של בורים, חובה עליה להכריע בברירה האמיתית והגורלית: או מדינה פלסטינית, או שלום. מדינה פלסטינית – בתחילה בצד ישראל, ואחר-כך חלילה על חורבותיה - אינה חלק מן השלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה שכזו, תוך התעלמות מרגשותיו של רוב הציבור היהודי בישראל, קורעת את העם וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום. אחרי שבע השנים "הטובות" של אשליית אוסלו, חובה על ממשלה אחראית להכין את הצבא והעם ל"שבע השנים הרעות" והבלתי-נמנעות.
בהקשר זה יש לזכור את לקחי העבר הקרוב. צה"ל בצדק טוען שהוא נמנע מלירות על אזרחים. אבל צריך גם לשאול ולענות: האם אסור לירות על אזרחים המחפים על מחבלים ומשמשים להם מגן חי? על כוח משימה מעורב המורכב ממחבלים אזרחים בוגרים וצעירים הפולשים ליישוב יהודי ומאיימים על שלום האזרחים בו? מה למשל נעשה במקרה של תרחיש מן הסוג הבא: מצעד של ערפאת ומחבליו, בתוך קהל ססגוני של נשים וילדים, מאבו-דיס להר-הבית. האם ממשלת ישראל נערכת לקראת התרחיש הצפוי, או רק מקצרת את מסלול המצעד כדי שגם זקנים יוכלו ליטול בו חלק?
אופייה של המלחמה העתידית, וגם מועדה, אינם צריכים להפתיע, הם חלק בלתי נפרד מתהליך אוסלו, ויש לפחות להביאם בחשבון בכל תכנון לאומי. גם שם יש לה: מלחמת אוסלו.
ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
