מסעה של מובטלת אקדמאית

מובטל יקר (הפנייה בלשון זכר נעשתה רק מטעמי נוחות, ובכל מקום שהיא מופיעה הכוונה לזכר ולנקבה כאחד), אתה כבר יודעים כמה קשה לקום בבוקר באפס מעשה. אבטלה, בטלה, מובטלים (ראו ערך: העובדים שכבר לא עובדים), שוק במיתון, שוק בתיקון. אני לא צריכה להרחיב בתחושת המיאוס העצמי הפושטת בעצמות כשמתעוררים השכם לעוד יום מבוזבז, ללא עבודה ובבטלה גמורה. אתה יודעים, וכבר הוכחת בעבר, שאתה רוצים לעבוד. שאתה כשיר, מוכן ומזומן לצאת ב"שלוש-ארבע ולעבודה".
אבל עבודה אין. ובימים אלה, אפופי הבטלה והאבטלה, אתה מגלה שאתה מבזבז מהכסף (שאין) פי שניים
מבימים כתיקונם. מן הסתם, מנגנון הפיצוי העצמי עובד שעות נוספות. אתה מרגיש כל-כך מסכן, אז למה
שלא תרכוש את השעון שתמיד רצית? את הדיסק שיעשה טוב על הנשמה?

ההתחלה: במסתרי מודעות הדרושים

אתה כל הזמן עם היד על הדופק (שכבר מזמן לא דופק סדיר) במרוץ אחר חיפוש עבודה. את התסריט היומיומי הזה אני בטוחה שמכירים עשרות אם לא מאות ואלפי מובטלים: את המסלול המאתגר של חיפוש עבודה אתה מתחיל בהוצאה כספית לא קטנה, ובמשאבי אנרגיה שנשחקים במהירות האור.
תחילה אתה מגייס את מעותיך הספורות לרכישת כל לוחות ה"דרושים" המצויים בדוכני העיתונים. בבית, מצויד בדבק, מספריים ועטי הדגשה בכל הצבעים, אתה עובר מודעה מודעה, מדגיש, גוזר, מדביק ויושב על טלפונים ופיקסוסים.
רק כדי לקרוא את מודעות הדרושים צריך יכולת ניתוח ואבחנה מעולים. למשל, אני לא ידעתי שחסרות כל-כך הרבה חיות בספארי. דרושים כרישים, לווייתנים, אריות..", מכריזות כל-כך הרבה מועדות. בפועל, מדברים שם על אנשי מכירה וטלמרקטינג. או למשל: דרושה איכותית, ייצוגית, נאה, נחמדה, ידע בכלכלה, מתן שירות ללקוחות, תואר אקדמאי יתרון". אני מתקשרת בשיא ההתלהבות - ומתברר שדרושה קופאית.
98% מהפקסים שאתה שולח, מוצאים את עצמם בדרך לפח בבוקרו של יום ראשון. מסקנה: לא לפקסס קורות-חיים במהלך השישבת, כיוון שבבוקר ראשון רואה העובד את כמות הפקסים שנערמה על המכשיר, מקבל חום ואיך שהחבילה מונחת על גבי מגש הפקס, הוא לוקח אותה בעדינות ובלי להניד עפעף שם אותה בפח. פח למיחזור נייר, במקרה הטוב.
ב-2% הנותרים, טרח המעסיק - בדרך כלל חברת כוח-אדם - לצלצל ולעניין אותך בהצעת עבודה. או-אז אתה מתחיל במסכת ייסורים שלמה, שמתגלה בתור המפלצת התורנית - מכוני שמה.

מבחני המיון: האינקוויזיציה החדשה

לרוב צריך לשריין יום שלם, מצאת החמה עד צאת הנשמה, לבילוי במכון השמה. מה זה מכוני השמה? מרכזי הערכה, מיונים, אבחונים, ראיון אישי, סימולציות, דינמיקות, מבחני צורות, היגיון, ביזיון, הבנה וקשרים. משחקי דוקים, קלפים ולגו, בהם אתה משחזר את גיל הינקות ונאלץ לבנות גשר באדמה בוצית, שאורכו לא יעלה על 4 ס"מ ורוחבו על כ-2 ס"מ. וחשוב לציין: אין להשתמש בעמודי תווך! אחר-מתפלאים שגשרים קורסים?
וזה לא הסוף, לא, זאת היא רק ההתחלה. צריך להיות אדיב וסובלני, מקצועי ועיוני, קשוב ודרוך, אמין וזמין, בהיר ומהיר - וחס וחלילה לא יהיר. ואז יורים בך מטר של שאלות: "למה דווקא חברת שמלפון?", "למה דווקא NO?", "למה דווקא ערוצי הכסף?", למה אתה? למה שירות? למה לקוחות? "מה? אתה גם רוצה להתקדם?!". לא, מה פתאום, בחברה שלכם אני רוצה רק להידרדר. אולי אתם רוצים שאחרי המשמרת גם אשטוף רצפות ואנקה חלונות, שיש כיורים?
ראו הוזהרתם: שלא תעלו חס-וחלילה בראיונות העבודה שלכם שאיפות התקדמות, שלאחריהן תמיד באה השאלה היומרנית: תוך כמה זמן אתה חושב שתוכל להתקדם?". היזהרו ממלכודות שכאלו. החברות הגדולות מחפשות ראש קטן שיעשה את תפקידו וילך הביתה לישון. שלא יתחיל לשזור בחלומותיו תסריט שבו הוא מחליף את מנכ"ל החברה.
"ומה השכר", אתה מתעניין. "חכה, יש עוד מבחנים". עכשיו צריך לצייר עץ עם ענפים. עכשיו משחק תפקידים: אני הלקוח ואתה נציג השירות (לא זכור לי שבאתי למבחנים של ניסן נתיב). במשחק התפקידים מעניין מאוד לראות, ואולי צריך לחקור את התופעה, שבתור נציגי שירות פתאום כולם הופכים לקשובים, אדיבים, סבלנים וסובלנים, כאילו קיבלו כדורי הרגעה לפני ההופעה. בתור לקוחות, לעומת זאת, כולם משחקים את הלקוחות העצבניים, קולניים, לא מתפשרים, רוצים פיצוי, דם אש, מחפשים אשמים.

השלבים המתקדמים: התעללות ממוחשבת

ועכשיו מגיעים לשאלה הבאה: "תגיד לנו למה אתה פה יותר טוב מכולם?". למה אני? כי אני אמין, כי אני זמין, כי אני אדיב, ואני יציב, ואני מקצועי, ואני אחראי, והכי חשוב - חרטטן מקצועי.ויש גם ראיון אישי, שמתברר עד מהרה שהוא סבב קבוצתי שאורך למעלה משעתיים. בראיון הקבוצה מתחלקת לזוגות, כל אחד מדווח לבן זוגו על קורות החיים שלו, והלה צריך להציג את עמיתו כאילו זה הוא עצמו. עד היום אני נושאת איתי בזיכרון את קורות חייהם ומעלליהם של עמיתיי ממרכזי הערכה.
מכונים מפותחים, מהמהדרין והמדקדקין, משתדלים להתהדר גם בסידרת מבחני מחשב מכובדת ומתועלת לנושאי בחינה שונים, החל ממבחני מיומנויות שונות, מהירות, דיוק תיוק וכלה בהשלמת צורות חסרות שעד היום אין לי שמץ של מושג לאן הן נעלמו. פשוט הבחינה הפסיכומטרית במתכונת מקוצרת ומתוחכמת היישר מהתוכנה, במיוחד בשבילך. בישיבה מול המחשב אתה מבזבז עוד שעתיים תמימות, שלאחריהן אתה יוצא סחוט ומיוזע עם מוח מחוק ועיגולים מתחת לעיניים כאילו לא ישנת יומיים.
"אין דבר", מעודדים אותך במכון ההשמה, "כולם עוברים את זה. זה חלק טריוויאלי ברפרטואר הלא נורמלי". כמובן שמציעים לך להתכבד בקפה. בכלל, מכונות הקפה למיניהן תופסות מקום מאוד חשוב בראיונות עבודה. לפעמים הן משמשות כמקור נחמה ועידוד, אך עם התרבות השעות במכון, מתרבות כוסות השתייה, ואתה מרגיש בחילה בלתי ניתנת לשליטה.

מחכים לתשובה: אל תתקשר אלינו

ותשובות? תשובות זה הדבר הכי קריטי למחפש העבודה. יש ישירים וענייניים, שאומרים לך ישר בפנים שאתה, עם כל הכבוד, לא הבן-אדם המתאים לתפקיד. זה בסדר. אבל יש כאלו שאפילו לא טורחים להתקשר, ומותירים אותך שרוי בערפל. כל יום אתה עט על הטלפון לברר: התקבלתי? כן? לא? למה?", ולהם לא בוער. יום אחרי הבחינה התקשרתי לחברת כוח-אדם שממנה נשלחתי לאחד ממכוני האבחון וההשמה, לברר מה עלה בגורלי לאחר שביליתי יום שלם בבחינות. מהקו השני ענה לי קול ישנוני "לא התקבלת". מי? מה?
היא אפילו לא שאלה לשמי. רק טרחה לציין ש"לא התקבלת, ובכלל אף אחד מתוך אותו מרכז הערכה לא התקבל". ממש מעודד.
"הכי חשוב", חוזרים ואומרים הפסיכולוגים והסוציולוגים ורכזי כוח-האדם למיניהם במכוני ההשמה-הערכה-תעסוקה, הכי חשוב, אל תשכח אף פעם, הראיון הזה לא משקף דבר ממבנה האישיות, יש לקחת אותו בפרופורציה. אנחנו מחפשים אנשים ספציפיים לתפקיד מסוים, אז לא לקחת ללב, שכרגע גמרנו לך את האגו למרות שיש לך תואר ראשון ואתה מוכן לעבוד כמה שרק נרצה, ואתה בחור אינטליגנטי, איכותי, ייצוגי, וגם לא אכפת לך שאנחנו משלמים שכר רצפה. בסך הכל אתה רוצה עבודה, וזה לא משנה שכבר חצי שנה אנחנו מריצים את אותן מודעות דרושים ואת אותם מבחנים מתישים, וכל פעם אנו מזמנים 300 אנשים שמתוכם אנחנו בוחרים את האחד היחיד והמיוחד שאיתו נצעד קדימה שלובי זרוע ויד, והוא הנציג שלנו שיגיד בקול רם ונישא "למה, מה קרה? דווקא יש עבודה". בטח. עבודה בעיניים.
אני רוצה לדעת מי המרוויח העיקרי פה מכל טרטורי המבחנים למיניהם? אני אישית השתתפתי בשבעה ימי הערכה כאלו. כל יום כזה הוא חצי יום עד יום מלא. אני חייבת לציין שנמאס לי. אני, שירלי אתגר, בחורה בת 27 בעלת תואר ראשון (לא קנוי), מחפשת למעלה משלושה חודשים עבודה ומיטרטרת ממכון השמה אחד למשנהו, מבחינה לבחינה.
בסך הכל מדובר במשרות העוסקות במוקדי שירות, בנכול, מזכירות, מענה קולי. אני מרגישה כאילו בוחנים אותי להיות הרמטכ"ל הבא. מי שלא נמצא במעגל האינסופי הזה לא מבין את התחושה של חוסר האונים, של ירידה במוטיבציה, בביטחון, באגו. אני לא יודעת אפילו על מה פוסלים אותי. אני מתעניינת עכשיו בעשיית קורס הכנה למכוני השמה. כדאי?