איפה הם הגיבורים ההם?

פעם הוא הלך לפני המחנה וניווט את הטעם האמנותי. גם אם לא הוביל את השיירה אלא בחר ללכת לצידה, הוא ניחן בחדות המבט של מנהיג, חולק על הכיוון או על צידקת הדרך. גיבור התרבות, אותה אישיות שהיטיבה לייצג את רוח הזמן והיתה נערצת על רבים, האם הפכה לזן נכחד? ככל שמכוונים את המבט אחורה אל אמצע המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, כך בהיר וממוקד יותר מראה הגיבורים הנשקפים שם: גאוני ציור, שירה, מוסיקה, תיאטרון, ביקורת, שכתבו מניפסטים, יצרו סיגנונות וחוללו תנועות: קוביזם ופוטוריזם, דאדא וסוריאליזם. הם היו שנויים במחלוקת, שימשו מטרות להתקפות צדקניות, הצנזורה הטילה וטו על יצירותיהם והקהל רגם אותם בעגבניות, אבל הם היו נערצים על רבים: בודלר ומאנה, פושקין וטולסטוי, פיקאסו ובראק, מרינטי ודושאן.

ומי אצלנו?

פעם - ברנר וביאליק, שהיו לא רק אנשי ספר נחשבים אלא גם הורידו והעלו יוצרים בהיררכיה התרבותית. אחריהם שלונסקי ואלתרמן, ששימשו פה לרבים, אך גם לאניני הטעם. ובעקבותיהם נתן זך, שעיצב בשנות השלושים לחייו את המודרנה בספרות הישראלית. ובשנות השישים א. ב. יהושע ועמוס עוז, שראו בפוליטיקה המשך של הספרות באמצעים אחרים. ועשור אחד אחריהם נסים אלוני וחנוך לוין, שיצרו יש מאין תיאטרון ישראלי איכותי. ולא נשכח את חיים גמזו וברוך קורצווייל, שביקורותיהם המושחזות העלו והורידו ספרים והצגות תיאטרון.
אז איפה הם הגיבורים ההם? האם יש להם ממשיכים? ישראל של היום אינה מציבה אנדרטאות לגיבורי התרבות של אתמול. על העבר מכסה אדרת השיכחה .מי נחשב, איפוא, גיבור תרבות בישראל של תחילת 2002?

אמיר גלבע והילד יותם

"היום אין גיבורי תרבות, כי אין תרבות", נחרץ המשורר נתן זך. "גיבורי תרבות? זו, כנראה, עוד אחת מהמצאות הנפל האמריקניות האופנתיות. לחשוב על אמיר גלבע כעל גיבור תרבות, זו בדיחה. לחשוב על יעקב שטיינברג, על דוד פוגל, הנידחים בחייהם ובמותם כגיבורים - זה לעג לרש. לא תמיד החשובים באמת נחשבו כאלה בעיני רבים. אבל אלה האנשים שליצירתם יש משמעות בחיי: יהודה קרני, יעקב שטיינברג, דוד פוגל, חיים לנסקי הגדול ואולי אפילו הענק ואהרן ראובני, שהוא בעיני גדול הפרוזאיקונים שכתבו עברית. ובראש ובראשונה ברנר וגנסין".

- ברנר מת לפני שמונים שנה. ומה היום?

זך: "הגיבורים האמיתיים בעיני הם אלה שיש להם יחס לספרות גם בימים אלה. לדוגמה, הילד יותם, שהקדשתי לו את ספרי הילדים שלי. הוא בעיני גיבור התרבות היחיד, כי בגילו, גיל ארבע, הוא מתעניין בספרות. אבל אין ספק שיש היום הרבה סופרים טובים, ורובם לא זוכים בחסדי העיתונות ומישרד החינוך ונותני הפרסים. עורכי המדורים הספרותיים, שהיו פעם גיבורי תרבות, הצטמקו עד שהפכו לדלפוני תרבות. בעצם, היום כולנו דלפוני ואביוני תרבות, כמו דוד אבידן".
האם המצב הנוכחי, שבו אין גיבורי תהילה תרבותיים, באמת רע כל כך? בניגוד לנתן זך, מסרב סוציולוג התרבות ד"ר מוטי רגב לשקוע בייאוש. כמי שחיבר ספר על מוסיקת הרוק, הוא מסתכל על זירת התרבות הישראלית במבט מפויס: "תמיד יהיו טעמים אחרים, ותמיד יהיה מי שיקונן על כך שדברים נשכחים ויורדים ודברים חדשים עולים במקומם והם פחותים בערכם. פעם אלתרמן, עכשיו אלונה קמחי".

- אתה לא נשמע מצטער במיוחד

"אני חצוי. האסתטיקה השתנתה בשנים האחרונות, אבל אין לי תשובה מנומקת לשאלה למה עברנו ממורכבות, מעומק ומריגוש לאסתטיקה יותר מחויכת, יותר קופצנית. זה קשור, בלי ספק, במעבר מתרבות מודרנית לפוסט׀מודרנית. בגלל הקשר הסימביוטי שלנו עם העולם הגדול ובגלל ההשתלטות הקפיטליסטית, התקבל גם בארץ אותו היגיון של זכויות אזרח, המאפשר לתת-קבוצות בחברה להגדיר ולבטא את עצמן בדרכים משלהן. יש לגיטימציה לריבוי טעמים.

- מי נותן את הלגיטימציה - האקדמיה, אוצרי המוזיאונים, המבקרים?
"כן. ואם לא נותנים להם, הם מפקיעים אותה לעצמם".

- לפי ההיגיון שלך, בתחום הספרות לא תהיה בעתיד רשימת רבי-מכר אחת.

"לא בטוח שגם היום יש בה כל מה שנמכר".

- איך זה משפיע על המוסיקה הקלה, לדוגמה?

"בתחום המוסיקה הקלה יש פיצול בין ז'אנר ים תיכוני לבין פופ ורוק, וגם בתוך הרוק יש זרמים רבים: החדשניים, שעושים מוסיקה בכלים אלקטרוניים, ואחרים, שיוצרים בכלים מסורתיים. כולם לגיטימיים באותה מידה.

- אבל בתחום התיאטרון מנצח הרייטינג.

"רק לטווח קצר. בטווח ארוך מה שניצח ברייטינג לא בהכרח ייכנס לקאנון, אלא רק מי שבעלי הסמכות יקבעו".

פחות ליגה, פחות אלופים

שותף לגישתו של רגב הוא הצייר יאיר גרבוז, המנהל את בית הספר לאמנות 'המידרשה' במיכללת בית ברל. הוא מתבונן על המצב מנקודת מבט היסטורית, ומצביע על 'סביבון הטעם': "פעם המונח 'גיבורי תרבות' חגג מעבר לכל פרופרוציה. כיוון שכל תקופה מולידה את היפוכה, אין היום אף גיבור תרבות. היום אין נטייה לתת הגמוניה וגם לא לקחת הגמוניה. יש תמונה פלוראליסטית, עם הרבה פחות ליגה ופחות אלופים".

- אין היררכיה של טעם?

"פחות מתמיד, וזה די נעים, ולטעמי גם יותר נוח".

- גם במידרשה? הרי פעם שלט שם הטעם של רפי לביא.

"במוסד שאני עובד בו יש התפזרות של השפעות. כך גם בכלל באמנות הוויזואלית, שהיא הכי קרובה לליבי".

- זה לא יוצר אנרכיה, לא פוגע באיכות?

"לדעתי, זה משפיע לטובה על האיכות. כמו בפוליטיקה, היום אין על מי להשפיע ואין איך להשפיע. לכן זה הזמן להשקיע בעתיד ולא בהווה".
אותה תחושה מבטא גם פרופ' מנחם פרי, ראש החוג לתורת הספרות באניברסיטת תל-אביב ועורך הספריה החדשה. הוא מקפיד להבחין בין גיבורי תיקשורת, כמו דודו טופז, לגיבורי תרבות: "אין היום אישיות ספרותית משפיעה, כמו נתן זך בשנות השישים. היום המושג הרבה יותר פלוראליסטי, ולכן יש גם ירידה במעמד הגיבור. בעצם, את גיבורי התרבות שלי שימרתי מהעשור הקודם: נתן זך ודן מירון, א. ב. יהושע ודויד גרוסמן".

- אין גיבורות תרבות בין הסופרות?

"יש סופרות טובות מאוד, אבל לא הייתי אומר שהן גיבורות תרבות. גיבור תרבות נבחן גם במנהיגות ובהשפעה על הסביבה".

מרילין מונרו והנסיכה דיאנה

עמדה כמעט הפוכה נוקטת הסופרת יהודית קציר, שמנחם פרי עורך את ספריה. קציר מקשרת בין פירסום תיקשורתי לגיבורי תרבות ומונה בין גיבורות התרבות שלה את מרילין מונרו ואת הנסיכה דיאנה: "התכונה החשובה ביותר לגיבור תרבות היא נוכחות קבועה בתודעה. בעולם שיש בו ריבוי מידע, נוכחות כזו מושגת על ידי התיקשורת. לצורך זה רצוי שהגיבור יהיה אדם חי. אם הוא מת, רצוי שמותו יהיה חידתי, כמו מותן של מרילין מונרו ושל הנסיכה דיאנה. דמות שנחשבה בזמנה לגיבור תרבות אצלנו היה דן בן-אמוץ. היום הוא גיבור עבר דהוי, מפני שהמוות שלו היה רגיל, ממחלה. נכון, היתה מסיבת מותו המתוקשרת ואמנון דנקנר כתב עליו ספר, אבל זה מוצה".

- אין הבדל בין גיבור תרבות לסלבריטי?

"בגיבור תרבות צריכה להיות מידה של מורכבות. למרילין מונרו היה יופי, כישרון וסקסיות, ומצד שני פגיעות גדולה. כך גם ליונה וולך: פרובוקטיביות, פראיות וכישרון פורץ, יחד עם חריגות נפשית ורגישות גדולה, שמהן בקעו הכישרון והעוצמות. החידוש של שנות האלפיים הוא גיבור התרבות הלא אמיתי, כמו הארי פוטר. ג'יי. קיי רולינג זיהתה את התכונה החשובה של גיבור התרבות: הפירסום, ולכן כתבה עליו סדרה, לא ספר יחיד. כך הנוכחות שלו קבועה בתודעה. אבל יותר מזה, הארי פוטר נולד מפורסם. כשהוא מגיע לבית הספר לקוסמים, הכל אומרים: הנה בא הארי פוטר המפורסם, למרות שעדיין לא עשה כלום. טרזן, גיבור תרבות מתקופה אחרת, חי בג'ונגל והיה חסר כל מבחינה כלכלית, אבל להארי פוטר יש כספת מלאה מטבעות זהב, שהשאירו לו הוריו. כדי שתהיה היום גיבור תרבות, רצוי שתהיה לך גם הילה של עושר. ביל גייטס הוא גיבור תרבות כזה".

- מי נחשב בארץ גיבור תרבות?

"גיבורי התרבות הם אלה שמבטאים באישיותם או ביצירתם משהו מרוח התקופה: אורי זוהר, שייצג את המרד של שנות השישים, על הפראות והסמים, שהתחלף בחזרה בתשובה, שגם היא מרוח התקופה. או אריק איינשטיין, נעמי שמר ואהוד מנור. אגב, יש היום סיורים למטיילים בבנימינה בעקבות אתרים מילדותו של אהוד מנור, שכתב עליהם בשיריו. יצחק רבין, שביטא את רוח התקופה שלו, ובמותו הפך לגיבור תרבות. המוות הטראגי הפך אותו למשהו מעל לאנושי. בספרות אני לא יודעת אם יש דמות כזאת. אולי עמוס עוז. בשנים האחרונות זמר כמו אביב גפן, שביטא את הרוח של 'הדור המזוין', נחשב גיבור תרבות.
האם אפשר לייחס טעם תרבותי משותף למיליון העולים מחבר המדינות? האם יש להם גיבורי תרבות משלהם? מקסים ריידר, עיתונאי תרבות בעיתונים 'וסטי' ו'ג'רוזלם פוסט', עלה לפני כעשר שנים. הוא מתייחס בספקנות לשאלה: "יש כל כך הרבה שכבות באוכלוסיה הזאת. לפני כשנתיים ערך 'וסטי' סקר טלפוני על גיבורי תרבות של קוראיו, ומי זכתה במקום הראשון? שרית חדד. בין העולים יש כאלה שמתים על דודו טופז, ויש כאלה שגיבור התרבות האמיתי שלהם הוא איש הקולנוע דוד פרלוב".

- של מי, למשל?

"שלי. המיפגש עם היומן שלו היה בשבילי תגלית. זה סרט שנעשה מנקודת הראות של מהגר. מבחינות מסוימות אין הבדל בין מהגר מרוסיה למהגר מברזיל".

- ומה עם יבגני אריה, המייסד, המנהל והבימאי של תיאטרון גשר? הוא לא גיבור תרבות?

"יבגני אריה חי עשר שנים בארץ, ועדיין אינו דובר עברית. מצד שני, הוא מעלה הצגות בעברית, ואחר-כך מתרגמים אותן לרוסית. אין לו קשר לקהילה הרוסית, וגם לא לתרבות העברית. לכן בעיני הוא לא גיבור תרבות".

- אבל מי הם גיבורי התרבות הייחודיים שלכם?

"אין. פשוט אין".
בניגוד למקסים ריידר יש לבמאי התיאטרון יוסי יזרעאלי דעה פחות מחמיאה על התיאטרון הישראלי. "הפאשיזם, כך למדתי מהמחזאי דני הורביץ, מתעב כל מה שריח של מורכבות עולה ממנו. לכן הוא נוהג באלימות באינטלקטואלים. תרבות מתפוררת מאה שנה לפני שמודיעים לה, ואנחנו כבר בתוך ההרס, חיים בסביבה שמרדדת את השפה ושגיבוריה הם גיבורי הרדידות: עוזי לנדאו, אביגדור ליברמן, והגדול מכולם בנימין נתניהו, שהצליח להפוך את ה׳פה לפלסטיק רדוד. לא שבמפלגת העבודה המצב טוב יותר. העברית המלאכותית של בורג או השפה הבלתי נסבלת של בן-אליעזר, שלא להזכיר את רענן כהן. מי שמצליח להחזיק מעמד בסביבה כזאת הוא כמו רץ מרתון. לכן גיבור התרבות היחיד שלי הוא ס. יזהר, סופר שמצליח לרדת לעומק המורכבות של השפה, להגיע לגוני הגוונים של העברית. אבל מכיוון שאני אופטימיסט חסר תקנה, אני משוכנע, שבין הצעירים מסתובבים היום המהפכנים של המורכב, ולכן אסיים בציטטה מ'עוץ לי גוץ לי': "הדברים יינצלו בדרך פלא".

אריק שרון כיוצר טרגדיה

המוסיקאי הצעיר גיל שוחט, 27, כמו מגשים את דבריו האופטימיים של יזרעאלי. האופרה שלו 'אלפא ואומגה', שהוצגה באופרה הישראלית החדשה, זכתה להצלחה מתוקשרת מאוד, ובימים אלה התכבד גם בפרס עיריית ת"א לאמנויות הבמה. לפי אמות המידה המחמירות ביותר, שוחט עשוי להיחשב גיבור תרבות, אך הוא מסרב להתיחס לעצמו ומתמקד בהגדרה עקרונית: "גיבור תרבות בעיני הוא אדם שמרחיב את גבולות התרבות. לא חייב להיות יחס ישר בין רמת הפירסום שלו לבין תפקידו החברתי, האמנותי והרוחני, אם כי אני מאמין שבטווח ארוך החברה גומלת לגיבורי התרבות שלה. בחברה הישראלית המרחק בין המודעות הציבורית לבין גיבורי התרבות האמיתיים הוא לעיתים גדול, וכדאי להקטין אותו. למשל, ההשפעה של מוסיקאים העוסקים במוסיקה אמנותית ושל משוררים העוסקים בשירה אבסטרקטית על הרוחניות היהודית והישראלית היא, לטעמי, הרבה יותר גדולה מהתודעה הציבורית שיש כלפיהם או כלפי התחום שלהם".
כמו יזרעאלי, אך באופן מיקרי לגמרי, גם סלמן נטור, סופר ומחזאי מדליית אל כרמל, נוקט דימויים תיאטרוניים כשהוא מדבר על המציאות התרבותית היום. גיבור התרבות שלו הוא אריק שרון. "הוא יוצר של טרגדיה גדולה, שרק בדראמה היוונית אתה יכול למצוא כמותה. הוא יודע ליצור מצב טראגי במזרח התיכון ובמדינה, שיישמר לתקופה ארוכה, ויביא לכך שיוכל להגשים את החלום שלו להקים מדינה פלשתינית בירדן. הוא יוצר אווירה של טרנספר, מכניס לבתי-סוהר ומפציץ במטוסי אף 16 שלושה מיליון אנשים".

- ומה על מעשיו של ערפאת? ומה על פיגועי המתאבדים?

"הם בוודאי משחקים לידיים שלו. אבל זה לא משפיע רק על הפלשתינים אלא גם על הישראלים. נוצרה כאן מנטליות של עדר והתקרנפות של אנשי הרוח".

- מי הם אנשי הרוח שהתקרנפו?

"אני מתפלא על העמדות של גיבורי התרבות של הספרות העברית. קח, למשל, את א. ב. יהושע ואת עמוס עוז. הם צריכים להיות מובילי התרבות, ואינם עושים זאת. הם מגמגמים. יש גם אנשים הרבה יותר ברורים כמו יהושע סובול, או יותר מפוכחים כמו מוטי לרנר או דויד גרוסמן. אבל שני גיבורי התרבות הלאומיים, יהושע ועוז, יכולים להשפיע, ולא משתמשים בכוחם".

אהרון ברק ועובדיה יוסף

המשורר והסופר מירון איזקסון, אדם שומר מצוות, עורך דין ובעל השכלה גבוהה בפילוסופיה יהודית. אולי משום כך הוא מרחיב את גבולות המונח גיבור תרבות אל תחומים שמעבר לאמנויות, לא לפני שהוא מצביע על המורכבות הטמונה בעצם הזיווג שבין תרבות, המסוגלת להיות גם חיובית וגם שלילית (שנאמר "תרבות אנשים חטאים"), לבין גיבור, שמהותו ביהדות היא התמודדות פנימית ("הכובש את יצרו"). גיבורי תרבות הם, לדבריו "אנשים שמבטאים במעשיהם או בדבריהם את המשמעות הערכית של החיים. מבחינה זו גם השופט העליון אהרון ברק או פרופ' רות גביזון עשויים להיחשב גיבורי תרבות לחלקים מהציבור, וכמוהם הרב עובדיה יוסף, שפסיקותיו מבטאות עולם שלם של ערכים. פעם משה דיין ויגאל אלון, שניהם מפקדי צבא מהוללים, נחשבו גיבורי תרבות ומייצגים של 'הישראלי החדש'. היום מתיחסים לצבא כאל דבר קיומי הכרחי, ולא מוסיפים לכך מסר תרבותי".

- לך עצמך יש גיבור תרבות?

"גיבור תרבות שלי הוא, למשל, הרב עדין שטיינזלץ, שתירגם לעברית את כל הגמרא וקירב לציבור הרחב את אחד המקורות החשובים שלנו. הוא דמות יצירתית, שכלתנית ופיוטית באותה עת".
גם בימאי הקולנוע עמוס גיתאי ('קדוש', 'כיפור') מדגיש את הבעייתיות הכרוכה במלה גיבור. "זו מלה שמעוררת אסוציאציות של הרואיזם וצבאיות, ואילו התרבות היא סוג של התבוננות וניסוח דברים שמתרחשים בחברה או בתחומי היצירה. בעיני, גיבור תרבות הוא במעמד יוצא דופן וניחן בחדות המבט, וכך בזכות המיקום שלו הוא מנסח דברים מרכזיים בחברה. כאלה הם, למשל, בימאי הקולנוע פסבינדר או פליני, שהתבוננו בחברה שלהם בתקופה של בנייה מחדש, לאחר מלחמת העולם השנייה".

- ואצלנו?

"אמנים כמו זריצקי, סטימצקי ארדון או דנציגר. דנציגר היה מורה שלי בטכניון, עשה אמנות קונצפטואלית, אך גם פיסל את הראש של ז'בוטינסקי למצודת זאב. בזכות האמביוולנטיות שלו הוא מתאים להגדרה של גיבור תרבות".
לסופרת לאה איני, שספרה 'סדומאל' ראה אור ממש בשבועות אלה, ראייה מיוחדת של הנושא: "בשלבי גסיסה, אבל עדיין גיבורת תרבות מרכזית בעיני, היא - הקליפה, כלומר העטיפה הזוהרת, הרחוקה מן המהות, הרושם החיצוני, והשטחי לרוב, שנוצר בנו ממראה הדברים ולא מתוכנם. הוא שמגדיר את ה'בון טון' התרבותי, בעוד שההתעסקות באמת ובליבת הדברים נתפסת כלא מעניינת. עם זאת, נדמה לי, שנפילת מיגדלי התאומים בניו-יורק תהווה גם סוג של ציון דרך תרבותי, כזה שלאט-לאט יחנוק את השפעת העידן הניהיליסטי-קליפתי, ויעביר את נקודת הכובד מכל מה שהוא פוסט-מודרניסטי, מתעלם ממהויות ודקדנטי, לכל מה שהוא לאומי ולאומני, מתלהם ומוסרני.
"מה דעתי על זה? מול הכוחות הקדמוניים הללו, חוסר האונים שלי יכול לשתוק או לכתוב. אני כותבת".
מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".