הברווזון המכוער

"Oops!... I Did It Again" (בריטני ספירס)

אחרי שכבר הכריזו על ספרו החדש של יהונתן גפן שהוא רב מכר (עוד לפני שיצא לחנויות), ואחרי שכבר נתנו פתחון פה לכל דפוק, זרוק, חוזר בתשובה, יוצר וג'אנקי לשעבר משרידי חבורת "לול", מה עוד נותר לעשות? אפשר היה לבזבז זמן ולמצוא כותרת הולמת לרשימה, משהו בנוסח "מופע שנות השבעים", או "מופע האימים של יונתן גפן", ואפשר סתם לבזבז את הזמן ולקרוא את הספר עצמו.
גפן, במיומנות הנרכשת של כותב שהושמץ כבר כמה וכמה פעמים, מקדים וטוען כי מבקרי ארץ הקודש עדיין לא בשלים כנראה לספרות "וידויית" מהסוג שהוא כותב לאחרונה (ראה "אימא יקרה", ספרו הקודם) ועומד ללמד בניכר. צר לי, אבל התרופה הזו לא מספיק חזקה עבור המכה שהיא ספרו של גפן. ספרות וידויית טובה, כמו "וידויים" הנפלא של אוגוסטינוס, או וידוייו של רוסו, לא באה רק כדי לתעד תקופה ולהוות במה למרירותו של היוצר, היא באה כדי להמחיש מהלך, התפתחות של האישיות, הצצה אל תוך התהליכים הנפשיים שעיצבו את הכותב. אצל גפן לא תמצאו את הדברים הללו.
בעוד שהברווזון המכוער של אנדרסן השכיל להתבגר בחן ולהפוך לברבור, האפרוח של גפן (כפי שהוא מכנה את עצמו בספר) לא רק שלא מצא לעצמו אימא אחרת, אלא גם לא הצליח להתבגר, להישחט ולעלות על שולחננו כשהוא ראוי למאכל אדם. כמו בספרו הקודם, גפן מפתה אותנו בהבטחות לרכילות עסיסית על שמנא וסלתה, להצצות לחדרי המיטות וחדרי הנפש של אצולת הארץ ולגילויים מרעישים על יוצרים נערצים, ושוב, מקיים מעט מאוד.

"Hit me baby one more time"(בריטני ספירס)

אז יהונתן גפן הכניס פעם סטירה לאישתו. אז אורי זוהר היה בהמה. אז לצבי שיסל יש זין גדול. אז אלונה איינשטיין ידעה לגלגל ג'ונטים מהר יותר ממהירות האור. אז מה? את מי זה מעניין, עכשיו, אחרי שעברנו לאלף חדש, שעד שיגיעו ה"סיקסטיז" וה"סבנטיז" שלו נהיה כולנו במתים?
מה שגפן מציע לנו הוא מעט מדי ומאוחר מדי. האם הוא עושה ניקוי מגרות לפני צאתו ללמד בחו"ל? האם מותו של ג'ורג' הריסון קשישא הוא שדחף אותו אל בין גלי הנוסטלגיה אפופי החשיש? האם נותר עוד מישהו, מלבד עורכי מקומונים תאבי שערים, שמעניין אותו לנסות שוב לקבל תגובה מהרב אורי זוהר? פיסות המידע בעלות הערך היחיד שמצאתי בספר הן מילות שיריהם האלמותיות של רביעיית המופלאים הליברפולית, שמשמשות כשמות הפרקים, והערותיו של גפן לגביהן. למרות קלות כתיבתו הניכרת, חינניותו הכובשת ויכולתו לשעשע לפרקים, מה שגפן מגיש לנו הוא עותקים ישנים מאוד של "שליחות קטלנית" או "ציפורה", רוויים ברכילות עבשה על אנשים שכבר מזמן אינם חלק חי ונושם מחיינו אלא, במקרה הטוב, מגיחים בכמה יצירות מופת מוזיקליות מקומיות ובכמה סרטים.

"I'm a Slave for You" (בריטני ספירס)

"חומר טוב" הוא ה"פאוסט" של יוהנתן גפן. גפן מציג את עצמו בתפקיד השוליה השולית, המתבוננת ומעריצה את משפחתו האלטרנטיבית שבראשה עמד מפיסטו בכבודו ובעצמו, הלא הוא אורי זוהר. בראיון שנתן בסוף השבוע לרון מיברג מגדיל גפן לעשות ומשווה את הכריזמה המהפנטת של זוהר לזו של היטלר, מוסוליני, דיויד כורש וצ'ארלס מנסון. זה באמת נשמע נורא מפחיד, אבל את החשבון הלא סגור שלו עם זוהר, גפן בזבז מעל דפי העיתון ושכח להכניס לספר.
"שלטון אימים"? לא ממש. הרב זוהר ממשמש פה ושם איזה תחת, באווירה שוביניסטית שגפן מודה ששררה בכל; הוא מציע (שומו שמיים!) באנגים לילדים רכים (לפי תיאורו של גפן הוא היה בתחילת שנות העשרים שלו); ובאופן כללי מנצל את סובביו באופן שגפן מכביר עליו מילים, אך לא מבהיר עד תומו. מכאן ועד כורש, מפיסטו והיטלר עוד ארוכה הדרך.
אז מה היה לנו שם, ומה היה כל כך נורא? מספרו של גפן עולה תמונה מעט פתטית של מי שכל חייו רצה להשתייך למשפחה אמיתית והצליח להגיע למעמד זניח באחת החבורות היצירתיות ביותר שנודעו בארץ. מקוטן מעמדו הוא משקיף לאחור על הדינמיקה הקבוצתית הלא-כל-כך בריאה ששררה בין החברים והופך אותה לאבי אבות הטומאה. גפן לא שוכח ולא סולח, מלבד לעצמו וכמעט על הכל, מאחר שבעיניו הוא היה הנגרר, המושפע והצעיר שכולם מנצלים אותו.
הוא מסרב לעשות את אקט ההתבגרות האולטימטיבי ולקחת אחריות על מעשיו ובכך לתת לנו תיעוד אמיתי וכנה של התבגרותו שלו כחלק פעיל של אותה תקופה, על היפה ועל המכוער שבה. גפן מצליח לספק לנו את הבלתי ייאמן: אוטוביוגרפיה ללא גיבור וספר וידויים ללא מתוודה, שנולד מתוך התשוקה לביצוע רצח אב קולקטיבי בכל בני משפחתו המאומצת. כן, כן, אותו רצח אב ישן ומוכר שנולד מתוך החטא העיקרי שגפן אינו מתוודה עליו – ההיבריס.

"חומר טוב", יהונתן גפן, הוצאת דביר