| |
15 שנה לאוזן השלישית
אלי חיון, אחד משני השותפים הבכירים ב"אוזן השלישית", מספר על סוד הצלחת החברה, הקריירה הבינלאומית של רוקפור, תרבות המוזיקה בארץ והקיבעון הרדיופוני. "אנחנו קנאים לעצמאות שלנו"
ארי קטורזה
חנויות תקליטים באות והולכות, רשתות משתלטות ונופלות, אבל "האוזן השלישית" חגגה בסוף השבוע שעבר 15 שנה להיווסדה. מה שהחל כחנות תקליטים קטנה במתחם הצר של שינקין עוד לפני תקופת הזוהר של הרחוב, הפך ברבות השנים לאימפריה קטנה הכוללת מספר ספריות וידאו ודי.וי.די, חנויות תקליטים, לייבל של מוזיקה אתנית בשם "מגדה" (34 הוצאות בשלוש שנים), ולייבל אלטרנטיבי בשם "Earsay", המשווק, מממן ומפיץ אלבומים לאמנים שונים בתקווה שיזכו בהמשך לחוזה בחברת תקליטים גדולה יותר.
ציניקנים עלולים לסכם את האג'נדה של "האוזן השלישית" כ"קמעונות של חוויה אליטיסטית", אבל אלי חיון, אחד השותפים הבכירים בחברה, דווקא גאה בכך: "אנחנו חבורה של מקצוענים עם דעות מסוימות וטעם מסוים ואנחנו רואים את עצמנו כמכתיבים של טעם קהל". הוא נזכר איך בשנות ה-80, שעה שנטש את לימודי הקולנוע, חששו הוריו לעתידו בטענה שלא יהיה לו מקצוע, אבל הוא ענה: "זה המקצוע שלי, אני מוכר תקליטים". חיון טוען כי הסיבה שהאוזן עדיין קיימת טמונה במקצועיות הניהול של החנות. לדבריו, העובדים באוזן הם לא צעירים אחרי צבא שמחפשים עבודה זמנית אלא מוכרי תקליטים מקצועיים, חלקם עובדים שם יותר מעשור, וכנ"ל לגבי "ג'אז באוזן" ומחלקת הקולנוע.
"מחלקת התקליטים של האוזן השלישית מפרנסת 25 משפחות ומחלקת הקולנוע מפרנסת כמות זהה", אומר חיון. והמקצועיות שלו, לדבריו, היא שהפכה אותו לשותף בכיר ב"אוזן השלישית", לצד מיקי דותן, המייסד ומנהל מחלקת הקולנוע. מכירת תקליטים, טוען חיון, היא מקצוע בפני עצמו. צריך לדעת מה לייבא, באיזו כמות, באיזה מחיר, איזה גודל של סטוק להחזיק, איך ליצור את הרעש הנכון מסביב למוצר החדש, להיות בעל ידע אנציקלופדי רחב בכל הקשור למוזיקה, ויותר מכל, שהקונה ירגיש שהוא קונה משהו טוב ממישהו שמבין בתחום. "חנויות תקליטים שמוכרות הכל לכולם מפספסות את קהל היעד. כי הצרכן, למשל, שמעוניין במוזיקה קלאסית, לא ייהנה לרכוש אותה כשמוזיקת טראנס מנוגנת ברקע", הוא מסביר.
חיון מדגיש כי מעולם לא מכר מוצרי אלקטרוניקה (אוזניות, למשל) במתחם החנות, כדי לא לערבב בין שני תחומים שונים לחלוטין, וזאת למרות שיכול היה למכור הרבה מוצרים אלקטרוניים. הוא גם מעולם לא הוריד מחירים, כי ידע שבסופו של דבר קהל נשאר נאמן לאיכות, להרגשת הבית ולאסתטיקה תרבותית. הייחוד של האוזן, לדבריו, מתבטא בהתעקשותה לייבא דיסקים או סרטים לפעמים לקהל יעד של כשבעים איש, אבל להעניק בכך את השירות האולטימטיבי לצרכנים. "במשך 15 שנה אנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להישאר עצמאיים", אומר חיון. "אנחנו לא נכנעים לתכתיבי חברות התקליטים הגדולות ורוכשים לבדנו את הסחורה שלנו. לא תראה אצלנו פורומאים של זמרים של החברות הגדולות, אנחנו מנסים להיות מנותקים, להיות בתוך הבועה שלנו, יש לנו קנאות לעצמאות שלנו, וקשה מאוד לשמור עליה כי אנחנו צריכים לחשוב גם מסחרית, אבל חשוב לנו להביא את התרבות בזמן האמיתי ולא כשמישהו מכתיב אותה. יש לנו רשימת דיוור הפונה לאלפי אנשים ואנחנו תמיד משתדלים לגלות את הדבר הבא. על מרקורי רב דיברו פה לפני שנתיים, אבל אנחנו מכרנו אותם לפני עשר שנים. מטרת המוכרים שלנו היא לחקור, וגם במחלקת הקולונוע קיימת אותה אג'נדה".
רוקפור, אוף-מיינסטרים ורדיו חלש
בשנתיים האחרונות מקדיש חיון את זמנו ל"Earsay", הלייבל האלטרנטיבי של "האוזן השלישית", המייצג, בין השאר, את אמיר פרי, רן סלבין, שלום גד, וכמובן את רוקפור. בתחילת פברואר יפרסם ה"טיים-אאוט" הניו-יורקי ביקורת אוהדת על "Another Beginning", האלבום החדש של רוקפור בגירסה האמריקנית, והעיניים של חיון בורקות. כשבועיים אחרי הידיעה המרעישה מה"רולינג סטון", שבחר ב"One Fantastic day" כאחד מאלבומי השנה שלו, חיון, כך נדמה, מלא תחושת סיפוק, אם כי הוא מדגיש שיש עוד הרבה מה לעשות. מאמץ רב מושקע ברוקפור: קביעת הופעות, סגירת חוזים, הוצאות סינגלים, אלבומי אי.פי ונסיעות לחו"ל. "זו ממש עבודת פרך", הוא אומר.
חיון מרוצה למדי מהפרגון התקשורתי שניתן ל"One Fantastic Day", ומכמות מכירות האלבומים, אם כי, הוא מדגיש, הם יכלו למכור הרבה יותר עם קצת יותר עזרה מהרדיו. "הבעיה עם גלגל"צ היא כזו", הוא מסביר, "גם הדרה (לוין-ארדי), גם שי נובלמן וגם רוקפור יכולים להיות משודרים שם, אין שום סיבה ש'Seatbelt', 'סופרמן' ו'President Of Me' לא יהיו משודרים שם, על-פי הקריטריונים שלהם. במשך כל ההיסטוריה תמיד האוף-מיינסטרים חיזק את המיינסטרים, מהביטלס ועד טוקינג הדס ופוליס, אבל האנשים שם (בגלגל"צ) אינטרסנטים, טיפשים, מקובעים ודוגמטיים. הם יודעים שאם הם יקחו שיר מסוים ויטחנו אותו אז הוא יהפוך למיינסטרים וללהיט, אבל הם לא ייקחו סיכונים. אני מכיר את אלדד (קובלנץ- מנהל התחנה), הכרתי אותו כשהגיע בתור ילד לגלי צה"ל, אשתי היתה אפילו מפקדת שלו. הוא היה בחור אינטילגנטי בצורה בלתי רגילה; מה קרה לו? אני לא יודע, גם העליהום עליו השפיע, כולם שכחו שדלית עופר היתה לפניו, והוא הפך שעיר לעזאזל. נדמה לי שבתת-מודע שלו הוא עושה דווקא. אם היו תחנות אחריות נורמליות, הייתי אומר בסדר, אבל זה מתסכל".
גם מרשת ג' לא תבוא הישועה. "תשמע, ברשת ג' יושבת, תסלח לי, חבורה של מטומטמים, אין תקליט שקיבל ביקורת טובות כמו זה של רוקפור, אז יצא מצב שרשת ג' לא יכולים היו להתעלם והם הודיעו שהם רוצים לראיין את רוקפור, אבל לא יכולים להשמיע את המוזיקה. זה אבסורד, מה, אלי לולאי הוא אנגלי שעובד בארץ? הוא ישראלי. יש מישהו שאומר לאמן פלסטי 'צייר רק את ירושלים, אל תצייר אף תמונה שהיא לא ישראלית'? זו טיפשות, וההתעלמות הרדיופונית מהלהקה כואבת".
חיון לא מהסס לתקוף גם את תרבות המוזיקה בארץ. מלבד שעות ההופעות המאוחרות ("בחו"ל זה מתחיל בשבע-שמונה בערב"), והעובדה שאנשים אוכלים ויושבים תוך כדי הופעה ("באמריקה באים להנות ממוזיקה וכולם צופים בעמידה"), הוא גם יוצא נגד "תרבות האירוח" שפושה כאן לאחרונה. "כל להקה מארחת פה מישהו אחר, כאילו שהם לא יכולים למשוך קהל בעצמם. גם רוקפור חטאו בזה, אבל גמרנו עם זה. אנחנו העדפנו לעשות ערב של הופעות שכולל את ה"ווקי טוקיז", "איזבו" ועוד. אנחנו מופיעים פעם בשבועיים בבארבי, יש לנו רוטינה ברורה ולא משתנה. אם היינו אמריקה היינו חוזרים למקום זה או אחר אחרי חצי שנה, אבל הקהל פה קטן, אם כי מה שמדהים אצל רוקפור זה שהקהל קבוע. להרבה אנשים לא ברור מה אנחנו עושים, זה מתסכל, אבל בוא כנס אל הפורום של רוקפור ואז תראה פעילות. צעירים שרוצים בעיטה בתחת ואין להם אותה".
הדרך הנכונה
אחרי 15 שנים ב"אוזן השלישית" ושנתיים מוצלחות כמנהל של רוקפור, חיון מאמין כי הוא פועל בדרך הנכונה בכל הקשור לעשיית תקליטים בארץ. "סוגרים דיל טוב עם אולפן", הוא מסביר, "לוקחים טכנאים צעירים ונותנים ללהקה להפיק בעצמה. לקחנו טכנאי צעיר בשם יוסי חסון ב-'One Fantastic Day' ואת קרן ביטון ב-'Supermarket'. למה שאני אקח איזה זקן שישמש כטכנאי הקלטה. רוב הטכנאים הנחשבים הם זקנים שעושים הפקות סטריליות, ואני אוהב טכנאים שלוקחים ריזיקות במיקס, שמוציאים החוצה גיטרות, שמכניסים שירה פנימה. אין הגיון לגבות מלהקה צעירה 70 דולר לשעת אולפן ואין הגיון להצמיד ללהקה צעירה מפיק יקר כמו שלומי ברכה", הוא מסביר.
למרות כל זאת, הדרך אל ההכרה הציבורית אינה פשוטה ורצופת מכשולים. בטקס "תמוז" הקרוב, מועמדת רוקפור בקטגוריית "להקת השנה", אך "One Fantastic Day" לא מועמד ל"אלבום השנה", למרות כל הסופרלטיבים שזכה להם בארץ ובעיתונות הבינלאומית. "איך הם יכולים להתעלם מאלבום כזה?", אומר חיון, "אני פשוט לא תופס את זה".
|
