שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך נולד דגל? שורו, הביטו וראו
    המציאו, גנבו, התקוטטו והקימו המון ועדות. כך נולדו הסמלים החזותיים של הציונות

    עם של מלים אנחנו, או לפחות היינו, וכיוון שממעל לא אפשרו לנו ליצור סמלים חזותיים של האלוהות, או של בני אדם, התרבות היהודית לדורותיה די ענייה ביצירה ויזואלית. אבל כשהחלו לחלום את שיבת ציון ברצינות ואף להתכונן לה באופן מעשי, התברר שתנועה לאומית לא יכולה בלי סמלים חזותיים מלכדים, בלי איקונות - צלמים מובנים לכל – ויותר מאוחר, אי אפשר היה בלי דגלים ובלי בולים, בלי שטרות כסף ובלי סמלי עיריות.

    רנסנס ציוני

    פרופסור אליק מישורי הוא היסטוריון אמנות שנבר בתולדותיהם של כל אלה, וכתב את "שורו, הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית", שלמרות כותרת המשנה שלו, הוא לא מיועד לחוקרים אלא להדיוטות סקרנים כמוני.
    מישורי בחר בקפידה פרקים עלומים ומעניינים להפליא בהתפתחות התפיסה החזותית של הציונות. הוא מתחיל באפרים משה ליליין, שאינו רק רחוב תל אביבי סמוך לכיכר רבין אלא גם המאייר הגדול הראשון בתולדות הציונות: מנין לקח ליליין את המודלים שלו לתחייה, לתקומה, ליצירה יהודית? התשובה מורכבת. קצת הא גנב מאוברי בירדסלי האנגלי, קצת מביליבין הרוסי, קצת מסמלים מוכרים מתקופת הרנסנס, וקצת המציא: למשל, הוא היה מוקסם מן האידאה של היהודי החדש, בדמותו של הרצל, עד כדי כך שצייר אותו בדמותו של משה, כולל לוחות הברית.
    גם בוריס שץ, מייסד בצלאל, לא בחל בתבניות מתקופת הרנסנס האיטלקי ותרגם אותן באורח די נאמן לרנסנס העברי-הציוני. מישורי מסיר את האבק מעל יצירתו ההגותית של שץ, שכתב אוטופיה מצחיקה להפליא על ירושלים ציונית ובה גנים של אהבה חופשית לכל, אבל הוא גם רדה באמנים שגדלו בבצלאל ושיעבד אותם לתבניות שנראו בעיניו ראויות לייצג בצבע ובדמות את הציונות.

    נו טוב, שיהיה

    פרק מרתק במיוחד קשור להמצאת הדגל הכחול לבן של מדינת ישראל, ולאופן שבו מקבלים החלטות בישראל, עד היום, כשהעניין נוגע לסמלים חזותיים. קודם כל מכנסים ועדה וזו מתקשה להחליט. היא מקבלת המון הצעות מן הציבור, חלקן מטורפות לחלוטין וחלקן ילדותיות להפליא.
    כשצריך להתייעץ עם גרפיקאים ואמנים שהם אנשי מקצוע, הוועדה מקרטעת. עסקנים ואמנים לא מסתדרים זה עם זה, ובסוף נוצרות פשרות תמוהות כמו הסמל של עירית ירושלים עם האריה, שבעצם לקוח מהלוגו של חברת המכוניות פז'ו, או דגל ישראל, שהיה קודם דגל התנועה הציונית, ואחרי שלא הצליחו להחליט, אמרו, נו טוב, שיהיה ככה.
    בולים, מדליות, סמלי עיריות, המנורה הרשמית שבגן הכנסת ואפילו עיצובן של חגיגות היובל הקטסטרופליות הם החומרים שמישורי רוקח מהם סיפור מרתק על אזלת יד וחלומות גדולים, בירוקרטיה ומגלומניה חולמנית – אבל גם נסיון כן, אם כי די צולע, להמציא שפה חזותית שתשרת אידאולוגיה בחיתוליה.
    האם יש לנו שפה עיצובית ציונית? מישורי אינו מכריע: בתבונתו, הוא מניח לנו לשפוט לבד מתוך הדוגמאות המתועדות היטב. אחרי שקראתי, ובהנאה גדולה, נדמה לי שהשפה החזותית של הציונות נותרה תמימה ונאיבית לעומת השפה המילולית, זו שהולכת ומתקשחת ומתקטבת מיום ליום.
    הספר הזה נועד לקריאה איטית, ואיוריו המרובים תומכים היטב בתיזות של מישורי על הולדת הסמלים שלנו: יש בו עניין למי שחביבים עליו הפכים הפחות-מתועדים של ההיסטוריה הציונית, וגם לפילטליסטים וחובבי נומיסמטיקה, אם עוד נותרו בינינו ציונים ולא ציונים שאוספים בולים ומטבעות מתוך חיבה. וצריך לומר גם מילה טובה להוצאת עם עובד, על הפורמט הרחב, על ההשקעה בנייר הכרם ועל ריבוי האיורים, התצלומים והמובאות החזותיות.

    "שורו, הביטו וראו", אליק מישורי, עם עובד –ספרית אופקים, 382 עמ'



    פרסום ראשון:,
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "איך נולד דגל? שורו, הביטו וראו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איור: אפרים משה ליליין
    הרצל בדמותו של משה
    איור: אפרים משה ליליין
    בוריס שץ. מייסד בצלאל
    איור: הנרי רצ`קובסקי
    עוד הצעה לסמל מדינת ישראל
    איור: הנרי רצ`קובסקי
    האריה של ירושלים
    הלוגו של פיג`ו
    7 לילות
    מומלצים