מלחמה באפרטהייד

ערביי ישראל קצו במבחני הנאמנות. עכשיו הם מבקשים להעמיד במבחן את מידת נאמנותה של המדינה כלפיהם.

עורך השבועון א-סינארה, לוטפי משעור, קונן ב"ידיעות אחרונות" על "ראש הממשלה ברק, שזכה ביותר מ 95% מקולות ערביי ישראל, ואיכזב אותם כפי ששום ממשלה בעבר לא הצליחה לעשות". האירוניה המרירה מקופלת בעובדה שמשעור עצמו הגה עבור ברק את הסיסמה "מדינה לכוווווולם" שהפכה לסיסמת הדגל בתעמולת הבחירות של ברק בקרב האוכלוסייה הערבית. מתברר שאפילו ספקן וציניקן כמשעור לא שיער שתוקפה של הסיסמה הזאת יפוג מיד עם היוודע תוצאות הבחירות.

לא צריך להכיר באופן דקדקני את הביוגרפיה של ברק ואת הלכי נפשו כדי להבין שהאזרחים הערבים אינם חלק מסדר יומו האזרחי. רוב ימיו ראה ערבים מבעד לעדשות טלסקופיות. כאשר כבר נפגש עימם באורח בלתי אמצעי, עשה זאת בתחפושת, והמפגש היה קטלני ("אביב הנעורים"). בימיו הספורים כיו"ר האופוזיציה לא נפגש כלל עם חברי הכנסת הערבים וגם הקפיד להימנע משיתוף פעולה פרלמנטרי אתם.

את מערכת הבחירות החל ברק דווקא במגזר הערבי, כדי שכאשר יתקרב מועד ההכרעה יוכל להתרחק ממנו. עם ראשי המפלגות הערביות וחד"ש הקפיד שלא להיפגש כלל. לאחר הבחירות התקיימה פגישה אחת בין ברק לראשי המפלגות הערביות (בלחצם של האחרונים), אבל ללא "פוטו-אופ". ברק סירב.

עם תום מערכת הבחירות נפרע ברק לחלוטין מערביי ישראל ונבחריהם. שיעורי ההצבעה הסטליניסטיים שלהם זכה בקרב האוכלוסייה הערבית נראו לפתע מביכים, לאור התנכרותו המיידית והמוחלטת. אבל בזאת לא די: ברק טרח להדגיש שנבחר ברוב יהודי – מושג אנטי-דמוקרטי ואנטי-אזרחי, ושבכוונתו לכונן "ממשלה של כולם", מלבד כמובן הציבור שהסיסמה במקורה כוונה אליו. ברק סירב לשמוע אפילו על תמיכה סבילה של נבחרי הציבור הערבי בממשלתו. אפילו את "המפ"איניק הערבי האחרון", איש מפלגתו, נוואף מסאלחה, הוא לא היה מסוגל לשדרג לתפקיד שר.

בניגוד למה שאולי נדמה, מקור האכזבה מברק בציבוריות הערבית, אינו נעוץ ברמת הציפיות. הציפיות היו ריאליות ואף מינימליסטיות, אלא שאף הן נכזבו. האכזבה הפוליטית רוכבת כמובן על תחושות עמוקות של חוסר תוחלת ועל מציאות מובנית שעיקרה אפרטהייד. היריעה קצרה מלפרוס את עומקו ורוחבו של הקיפוח השיטתי. די להביט על השירות הציבורי במדינת ישראל ועל הנוכחות האפסית של אזרחים ערבים בו, כדי להבין את שוליותם.

כאשר כיהן אריאל שרון – הפירומן מהר הבית שסימן את ראשית הילולת הדמים האחרונה - כשר התשתיות, הוא הוציא הודעה לעיתונות, בה התפאר שמספר העובדים הערבים בחברת החשמל הוכפל. מ-4 עובדים ל-8 . מדובר, כאמור, בגוף ציבורי שמעסיק יותר מ-15,000 עובדים. הערבים הישראלים סובלים מתת-ייצוג בכל המערכות, חיים בתחום מושב שאף פעם לא מתרחב, ושיעור האבטלה אצלם תמיד גבוה ביותר מפי שניים מאשר ביישובים היהודיים.

ועכשיו השמאל וחוגים ליברליים נוקטים כלפי הערבים עמדה מטיפנית, וקוראים להם שלא לשבור את הכלים ולשמור על החוק והסדר. אבל הרי מדובר באותו חוק וסדר שמקפח אותם א-פריורי, ונגדו בדיוק הם קמים. לפתע מגלים הערבים שבמערכה הזו הם למעשה לבד. היומרות לאינטגרטיביות, כמו גם הסיסמאות אודות שלום, שיוויון ודו קיום, נותרו ריקות כשהיו. אין בציבוריות היהודית מאסה משמעותית דיה שתרים את הכפפה באופן אמיתי.

הקלישאה אומרת שבאלימות לא משיגים דבר. המציאות מוכיחה את ההיפך. לרוב, אם כבר משיגים משהו, זה באלימות. יישר כוח.

דרור ניסן, דובר תנועת חד"ש לשעבר