נגמרו הצ'אנסים

עם מול עם, דת מול דת, ובתווך – ירושלים. לכאורה: סימטריה מושלמת. כך זה נראה, מצטלם ומופץ ברחבי העולם. ובכן, למען כל כתבי ה-CNN שלא טורחים לבדוק, טרחתי אני לציין כמה הבדלים בולטים, בין "אנחנו" לבין "הם".

אנחנו אומרים: לא ניגע לכם באל-אקצה, ואת אלה מאתנו שרצו לגעת בו אנחנו שמים בבית סוהר.

הם אומרים: מה ירושלים בשבילכם? מהו הר הבית? ומתעלמים מפנייתו הקבועה של כל מתפלל יהודי באלפיים השנה האחרונות אל הכיוון שבו ציון, ובתוכה – לירושלים, ובתוך ירושלים – אל ההר.

אנחנו יורים בדחילו כדורי גומי, ובפוגענו בילד קטן אנחנו המומים וכואבים, והם – כמו אבותיהם ואבות אבותיהם – פורעים ומרססים באבנים את מי שהיו עד שלשום שכניהם הטובים, שורפים מכוניות על יושביהן, ומביאים בתאוות ההרס ובצימאון הדם כבוד רב למורשת הפוגרומים עתיקת היומין. מתחשק לי לבקש סליחה מאליקים העצני, על שחשבתי אותו אנכרוניסט. סליחה מכל אלה שאמרו: ערבים יישארו ערבים, בשעה שאני, המתקדמת והנאורה, אמרתי: צריך לתת צ'אנס.

המתנחל הממוצע לא עולל מעולם את מה שכל צעיר מיפו שמכבד את עצמו עושה בימים אלה. המתנחל הלא ממוצע, ברוך גולדשטיין, היה חריג, והמעשה שלו גונה מקיר לקיר. על רקע חריגות מעשהו הנורא מתייצבים יחד המתנחלים זכים וטהורים. גם הבודדים שהפכו את גולדשטיין לגיבורם לא עשו כמעשים שראינו אתמול. הם, כמו כל יתר המתנחלים, לא עושים כך גם היום, כאשר שגרת חייהם מופרעת באופן מופרע, כאשר אמהות כמוני, ששלחו הבוקר את בנותיהן לבית הספר התיכון בירושלים, צריכות לתהות כיצד יחזרו, אם כל הכבישים סגורים.

איך מעזה שולמית אלוני לכנות את שרון "איש הדמים", ולחסוך כינויים דומים מערפאת ומהמנהיגות הערבית? נפל דבר בישראל. הנחות היסוד של המלחמה לשלום מכזיבות והולכות. המציאות השתנתה והיא מחייבת חשיבה מחדש על הכל. מדוע אין בשמאל ולו טיפה של חשבון נפש השואל: ושמא טעינו? כמה פעמים שמעתי אחרי רצח רבין, אחרי ברוך גולדשטיין והמחתרת, את השאלה הזאת בתוכנו, המתנחלים: ושמא טעינו?

צו פיוס הולך כנראה לפשוט את הרגל, אם אחת כמוני, מהפציינטיות המסורות שלו, מפסיקה להתלהב. הפרצוף הגברי מהפרסומת, המחייך מבעד חורי הקרטון החילוני והחרדי, לא עובד עלי יותר. אולי עם הזמן, עם שוך המהומות, זה יעבור לי, אבל בינתיים, כל עוד חברי מהשמאל לא אומרים טעינו, או לפחות מנסים לבדוק את האפשרות, אין לי חשק להתחבר אתם. ואם זה המצב עם האחים שלי, תארו לכם מה אני מרגישה בקשר לבני הדודים.

חיותה דויטש, מתגוררת בהתנחלות נווה דניאל, כותבת ב"נקודה"