הבן המועדף

הקמפוס של מכללת וירג'יניה יוניון בריצ'מונד, בירת וירג'יניה, לא הביא בשורות רבות במדעים המדוייקים ולא הוציא מתוכו עילויים גדולים בפילוסופיה או האומנויות. עם כמות זעומה של 1,500 סטודנטים בשנה קשה לאתר את יחידי הסגולה שיהפכו את המכללה לשם דבר בעולם האקדמיה בארצות הברית. גם בכל הנוגע לכדורסל, קשה להגיד שה'פאנת'רס' נחשבים לאחת מקבוצות העילית של כדורסל המכללות.
אמנם קבוצת הכדורסל של המאמן הוותיק, דייב רובינס, זכתה בשני תארי אליפות של ה-NCAA שתיים (שנת 80' ו-92'), אבל עדיין מדובר ב-NCAA שתיים, ליגת המשנה של המכללות, מעין בית ניחומים למכללות נידחות מדקוטה ואלסקה. ובכל זאת, לווירג'יניה יוניון יש תרומה נאה ל-NBA ומפתיעה במיוחד ביחס לפצפוניותה. בעשרים השנה האחרונות יצאו את הקמפוס בריצ'מונד שניים וחצי שחקנים שעזרו לעצב את האבטיפוס של הפאוור פורוורד הקלאסי - גבוה, חזק וחרוץ. כאלו היו צ'ארלס אוקלי, טרי דייויס והגירסה החדשנית והמפותחת ביותר, בן וואלאס, מדטרויט פיסטונס.

הנמר של אנרג'ייזר

קריירת הכדורסל של בן וואלאס, היתה איטית והדרגתית, בניגוד גמור לסגנון המשחק שלו. הילד מווייטהול אלבאמה, בן למשפחה בת 13 נפשות, עשה את זה בדרך הקשה, דרך מחנה הכדורסל של צ'ארלס אוקלי באלבאמה, דרך המילגה שסידר לו בווירג'יניה יוניון ועד לחלום שהתגשם ב-96', עת הוחתם כמתלה המגבות של מיטש ריצ'מונד ורוד סטריקלנד בוושינגטון בולטס (היום, הוויזארדס).
לפחות בתור מתלה מגבות, צפו לוואלאס עתיד גדול. גוף שרירי ומעוצב במיוחד ללא טיפת שומן מיותרת, שמתנשא לגובה 2.05 מטרים ובעל מטען אנרגיה פנימי של תחנת חשמל גרעינית, הספיק כדי להשאיר את וואלאס בוושינגטון במשך שלוש עונות, במהלכן בילה יותר בחדר הכושר מאשר על מגרש הכדורסל. בתחילת עונת 99' הועבר וואלאס לאורלנדו מג'יק של דוק ריברס, רק כדי להישלח בסופה לדטרויט, בטרייד הגדול של גרנט היל.
בעונה הראשונה שלו עם הפיסטונס, הראה וואלאס ניצוצות הזכורים מימי דניס רודמן ב'אובורן הילס', כשסיים את העונה במקום השלישי בטבלת הריבאונדים ב-NBA עם 13.2 כאלה במשחק, אך הפיסטונס סיימו עונה עלובה עם מאזן 32-50. העונה, הפיסטונס כבר מובילים את בית המרכז (מאזן 39-27) ולא מעט בזכות וואלאס, שחקן ההגנה הטוב בליגה.

מטאטא יורה

קשה להתייחס לשחקן שקולע 7.5 נקודות למשחק, ככדורסלן איכותי, בטח כשתרומתו ההתקפית מתמצת בעיקר בליקוט שאריות מתחת לסלים. אבל תרומתו של וואלאס להצלחת הפיסטונס השנה, כשחקן הגנה, אינה פחותה מהמבצעים ההתקפיים של ג'רי סטאקהאוס וגילויי האלטרואיזם המפתיעים שלו.
אפשר למדוד את התרומה של וואלאס בממוצעים המרשימים שלו, אי שם בפסגת כל אחת מהקטגוריות ההגנתיות: וואלאס מוביל את הליגה בחסימות (3.38 למשחק), שני בריבאונדים (12.4) ו-18 בחטיפות (1.62 למשחק) - יבול נאה לפורוורד נמוך יחסית. ולמרות זאת, התרומה של וואלאס היא הרבה מעבר לסטטיסטיקה.
מדובר בלוחם עיקש בעל אנרגיות בלתי נדלות, שמעבר ליכולת המופלאה שלו לחפות על שחקנים אחרים בהגנה, גורם לבלאגן מתיש בלתי אפשרי בקרב הקבוצות היריבות. סגנון המשחק האגרסיבי של הפיסטונס, שמזכיר במשהו את ה'בד בויז' משנות השמונים, מוכתב לא מעט בגלל וואלאס האנונימי עדיין. כמו וואלאס, הם אינם משחקים כדורסל מעודן או יפה לעין, אבל האקטיביות שלהם, העבודה הקשה והנחישות החזירו אותם למרכז הבמה - וואלאס, יודעים בדטרויט, כבר ידאג לטאטא ממנה את אבק הכוכבים של היריבות הנוצצות.