טור אישי: עדיין לא מאמין

תושבי ונציה לא הבינו מאיפה זה בא להם. יום שישי בבוקר, אנשים לבושים אדום מציפים את רחובות העיר, נראים כאילו לקחו טריפ מהסוג המשובח ביותר - חיוך ענק מרוח על הפנים, מסתובבים כמו מלכי העולם, שרים יחד בשפה לא ברורה ולא מפסיקים לעשות שמייח. לך תסביר להם שבמשך יום שלם הכינו אותנו למלחמה, ועכשיו, כשניצחנו, אנחנו מסרבים להאמין. או אולי מאמינים, אבל לא מסוגלים להתעורר מהחלום.

מהרגע הראשון זה נראה טוב

בוקר יום חמישי. נוחתים במילאנו. בטיסה, ניחשתם נכון, דיברו רק על המשחק, כאשר התחושה הכללית היא שהפעם באמת יהיה מאוד קשה. התחזיות לגבי התוצאה נעו בין פסימיות ריאלית (מהולה בקמצוץ תקווה לנס), לבין אופטימיות לא ברורה. אבל משום מה, ברגע שהמטוס נגע בקרקע האיטלקית, החלה יותר ויותר לחלחל התחושה שאפשר לעשות את זה. בדרך מביקורת הדרכונים ליציאה מהטרמינל אנחנו נתקלים בשוטר מקומי שזורק לנו באנגלית רצוצה "גוד לאק" ומוסיף "פארמה קאפוט" (בצירוף תנועת יד סטייל "תדפקו אותם"). עם ברכת הדרך שלו ועם מזג האוויר האביבי אשר נוגד לחלוטין את התחזיות לגשם, מתחזקת ההרגשה שמישהו למעלה החליט להיות היום בצד שלנו.

המפכ"ל השתגע

מרגע יציאת האוטובוסים משדה התעופה מלוות אותנו שתי ניידות משטרה. צנוע ומתקבל על הדעת. בדרך מודיעים שהמשטרה בפארמה תאפשר הגעת תחבורה ציבורית לאיצטדיון עד 14:00. כעבור חצי שעה יש עידכון - מותר להתקרב לאצטדיון רק מ-14:00; כל זה לא משנה את העובדה שבכניסה לעיר מעכבים אותנו כחצי שעה כדי לחכות לכוח משטרתי בסדר גודל של מחלקה, אשר אמור ללוות אותנו פנימה. אחרי שספרנו לא פחות מעשר ניידות מסתדרות בשורה ומרכיבות על החלונות רשתות נגד אבנים, חמישה אופנועי משטרה, שלושה קצינים בכירים ואחד אלוהים שיעזור לנו להגיע כבר, הורשינו להמשיך.
מכאן, אגב, הכל הלך מהר מאוד, פשוט משום שכל התנועה בעיר נאלצה לעמוד בעוד השיירה שלנו טסה קדימה כששני אופנועים פותחים את הציר. לזכותה של המשטרה המקומית ייאמר שהיא הצליחה למתוח את העצבים שלנו מעבר לקצה גבול היכולת.

שני רגעים בחיים

אומרים שתמונה אחת שווה יותר מאלף מלים, אבל ברגע הכניסה ליציע באצטדיון טרדיני גם המילים נגמרו: ארבעת אלפים אדומים, שעשו את כל הדרך מישראל, מרעישים ומעודדים באופן כזה שהתגובה היחידה שאתה יכול להפיק מעצמך היא צמרמורת מתמשכת. מבט על הקרחות הענקיות בשאר חלקי האיצטדיון (לא ברור, אגב, איך האיטלקים, בעלי החוש המפותח לאסטתיקה, הצליחו להקים מבנה כל כך מכוער), רק מגביר את ההתרגשות מכמות הקהל שחצה את הים התיכון כדי לבוא ולראות את הקבוצה.
על המשחק כבר נאמר ונכתב הכל, ובכל זאת: משריקת הפתיחה היה קונצנזוס כללי שהפועל חייבת לכבוש כי הרי בטוח נספוג בשלב כלשהו; אז אולי בגלל זה, אולי בגלל שכבר שבוע אנחנו טעונים בציפייה האינסופית למשחק, אולי בגלל שכמעט אף אחד לא ממש האמין שזה יקרה - כשהכדור של אוסטרץ' נגע ברשת של פריי, הבנו פתאום, בבת אחת, מהו אושר אמיתי.

סי! פארמה קאפוט!

כבר יומיים עברו מאז הדקה ה-32 ב"טרדיני". בזמן הזה הספיק פישונט להבטיח סופית את השלמת המשימה, המשטרה העיפה במבצע בזק את כל הצבא האדום מגבולות פארמה, ונציה נכבשה למחרת ואפילו את העיתונים המקומיים הקפדנו לסרוק בקפידה (מה זה משנה שלא מבינים אף מלה - העיקר לראות את ה"קוריירה דה לה-סרה" שנותן לקנבארו 4.5 ולרחמין 6.5. קשטן, אגב, קיבל ציון 7).
בכל מקום אפשר למצוא את המאושר המקומי שיחייך אליך, יסמן בידו "וי" ויאמר לך בחברות ובשמחה גדולה לאיד: "אהה! יזראל! בראבו!! פארמה קאפוט!!". אנחנו שומעים, מחייכים בחזרה, ממשיכים הלאה, ונזכרים שוב למה אנחנו בכלל נמצאים כאן. רק בדרך לשדה התעופה במילאנו מתחילים לעכל מה קרה בסוף השבוע הזה, אבל עדיין לא מאמינים. או אולי מאמינים, אבל לא רוצים להתעורר מהחלום. לפחות עד שנחזור לכאן בעוד שלושה שבועות.