עונת הציד

הטרור המתעצם מחייב את ישראל לשנות את אפיוני הפעילות. בהיבט ההגנתי, במניעה וסיכול יעילים יותר, בהיבט ההתקפי, בהיבט ההסברתי בניצול המומנטום בדעת הקהל הבינלאומית, ובחיזוק כושר העמידה הלאומי. אפשר וצריך לפעול בכל הממדים, אך להישמר מהסלמה חסרת תועלת, להימנע מהשתלטות ארוכת טווח על אזורים אורבניים, ולשמור על אהדת מדינות העולם החופשי. אחד האספקטים ההתקפיים המוגבלים, אך אולי יעילים, בתוך תקופה קצרה, הוא מניעת חופש התנועה של פוטנציאל המתפוצצים ושל חברי ארגוני הטרור.

בעבר חשבנו שההרתעה תתחזק ככל "שנרים את הכוונת" ונכוון לבכירים יותר בארגוני הטרור. לאחרונה נוכחנו לדעת כי הפעילות בשטח היא תוצאה של יוזמה מקומית בדרגים נמוכים יחסית. לכן יש לבחון הוספת סל מטרות לאלו שנמצאות בבנק שלנו. סל זה הוא הטרוריסטים החמושים, אלה שמקרבם יוצאים המפגעים למיניהם.

צריך להעביר את המסר שכל חמוש – דמו בראשו, כדי להרתיע, כדי להצר צעדים, וכדי ליצור לחץ של הסביבה הקרובה על המפגעים בפוטנציה.

כאשר מתרחשים חילופי אש בין פלסטינים לצה"ל, ללא נפגעים לפלסטינים, פוחתת ההרתעה שלנו, וגדלה נכונות הטרוריסטים ליזום חילופי אש ופיגועים. לכן המטרה בכל קרב צריכה להיות השגת תוצאה – פגועים בצד השני.

כאשר כל יום נהרגים יהודים, ללא חשבון ובדם קר, חובת צה"ל לגבות מחיר מכל הארגונים הפלסטינים. ובכל יום צריך לגבות מחיר, ללא פגיעות פטליות. את זאת אפשר לעשות באמצעות הקמת צוותים שבהם מקורות מודיעין, מקורות הרג (צלפים, מסוקי קרב ועוד) ו"ציידים". כל תקרית וכל יום יוזנק צוות במטרה לפגוע במפגעים.

השיטות הללו אינן חדשות, האמצעים אינם חדשים, היכולות קיימות, ואף נעשה בהן שימוש. עכשיו צריך לקבוע מדיניות, לתת את הפקודות ולמדוד את התוצאות.

לפני מספר חודשים הצלחנו להפחית את האפקטיביות של אנשי-מפתח בארגונים באמצעות סיכול עקבי, ממוקד, בקצב מתון. יתכן שאפשר להגיע להישג דומה על-ידי הגדרת כל החמושים כ"סל מטרות", במקום להיכנס בצורה מסיבית למרכזי הערים. שיטה זו תסייע לישראל לווסת את רמת הלהבות, לעצב את מסגרת הלחימה, לשנות את התודעה של החברה התומכת במפגעים ובמתפוצצים, ולהמחיש לאזרחי ישראל כי יש דין ויש דיין, וכי אנו נעניש ונגמול לכל מי שיפגע בנו.

עלינו להתחיל את "עונת הציד" באופן בלתי רשמי, לא מוצהר, אך בקצב אינטנסיבי לפחות בתחילה, וכך להשיג אפקט משמעותי בתוך זמן קצר.