שתף קטע נבחר

תולדות הייאוש היהודי

אל תתרגשו מהייאוש ומתחושת חוסר התקווה. זהו מנגנון הגנה יהודי, שהתחשל במאבקי ההישרדות של העם היהודי באלפי השנים. קרוב לוודאי שהעתיד יהיה שונה מכל מה שהכרנו, והפתרונות אחרים מכל מה שהאמנו

"וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך גיבור החיל. ויאמר אליו גדעון, בי אדני, ויש ה' עימנו, ולמה מצאתנו כל זאת; ואיה כל נפלאתיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין. ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין: הלא שלחתיך" (שופטים ו' י"ג-י"ד).
אל מול המסורת של סיפור העלייה ממצרים ניצבו צאצאים גדעונים ושאלו שאלות. גדעון לא היה הראשון מבני ישראל שהשמיע קולות של מחאה, טענה ואף ייאוש. קדמו לו גדולים וטובים.
אברהם אבינו הגיב בפשטות כואבת על הבטחת ה' לשבר רב מאוד: "…ה' מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי" (בראשית ט"ו, ב') ה' מתחייב לו בכוכבי השמיים והוא מאמין. משה רבנו, אחרי כל הויכוחים והטענות מדוע אינו רוצה ללכת בשליחות ה' לגאול את ישראל (שמות ג'-ד'), ניצב במצרים בפני המצב המידרדר: במקום שיפור במצב עבדותם של בני ישראל יש הרעה קשה: פרעה גוזר את גזירת התבן. משה עוד לא ידע לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", כי עוד לא עברו את פרעה. משה חוזר אל ה' ואומר: "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך? "(שמות).
יש משהו מיוחד בדרך שבה המקרא מבטא דברים כאלה, בפשטות מלאה שחיפוש האמת טבוע בה. סופרי מלכים ושליטים מעולם לא כתבו כך על מלכיהם. כוהנים מעולם לא כתבו כך על מחוקקיהם. תלמידים מעולם לא כתבו כך על רבותיהם. שום אדם אינו כותב כך על הדמויות הנערצות עליו, אם הוא רואה את עצמו כתלמיד ממשיך ומאמין. סופרים שכותבים כך אמנם רואים את עצמם כתלמידים מאמינים. המאמינים התלמידים אינם כותבים כך. רק הנבואה מדברת וכותבת כך - כי דבר ה' בפיה. היא איננה נושאת פנים לאיש.
ובכל זאת – מדוע לכתוב לדורות, בגזירה שניתנה משמים, דברי ייאוש וחולשה של גדולי העולם ברגעי משבר? אולי כדי שנלמד כולנו לא להתרגש כל כך ממחשבות של ייאוש, מרגעי שבר וייאוש, מדברים של ייאוש. אולי, זהו אחד מסודות ההישרדות היהודית המופלאה כל כך.
יהודים מיואשים המציאו בדיחות מפולפלות, וכתבו קינות. פרטיזנים יהודים שרו, במעמקי השואה: "זה יום נכספנו לו עוד יעלה ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". נפתלי הרץ אימבר, יהודי מיואש, כתב בשארית רגשותיו את "התקוה". הוא מת בניכר ובחוסר כל, אך שירו הפך להמנון הלאומי. השיר המקורי מסתיים במלים: "שמעו אחי בארצות נודי / את קול אחד חוזינו / כי רק עם אחרון היהודי / גם אחרים תקוותנו".
ידיד ותיק ופסימיסט מוצהר אמר לי לא מזמן: "אל תדאג! יהיה עוד הרבה יותר גרוע…" ואני עונה לו: "כבר היה הרבה יותר גרוע". הוא משיב: "אבל אז היתה אמונה, היתה תקווה בלב!". ואני חוזר ומשיב לו: "אז היה ייאוש עוד יותר עמוק". "אופטימיסט חיסר תקנה", הוא אומר עלי. "התייאשו כבר לפניך", אני עונה.
מה עושים בחג של חירות ואמונה, בימים של משבר כה קשה בתחושות הפנימיות ביותר של כולנו? אני פוגש ימנים קנאים ושמאלנים מוצהרים, דתיים וחילוניים ומסורתיים, אנשי מרכז שמאל ומרכז ימין, וכולם מביעים תחושה קשה של משבר ומתנסחים כמעט באותן המילים. ברגע שיידרשו להסביר, נשמע מהם כמובן הסברים שונים בתכלית. כך היה גם בעבר, בימי האופוריה "המשיחית" ("ארץ ישראל השלמה" מכאן "ושלום עכשיו" מכאן). בימי ההתשה ובמלחמת לבנון, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת המפרץ. התחושות היו דומות. התיאוריות והאידאולוגיות היו הפוכות מקצה לקצה.
אל תתרגשו מהייאוש ומתחושת חוסר התקווה. זהו מנגנון הגנה יהודי, שהתחשל במאבקי ההישרדות של העם היהודי באלפי השנים. קרוב לוודאי שהעתיד יהיה שונה מכל מה שהכרנו, והפתרונות אחרים מכל מה שהאמנו. כי יש במציאות חיינו גורמים שאינם מסתדרים עם שום אידאולוגיה ועם שום תוכנית. כל עוד הומיה נפשנו, ורגשות ייאוש מציפים את איתנות עמידתנו – אות היא כי תלאות הדרך הארוכה, ותלונות בני ישראל הם חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים. אז, כמו היום, אוכלים מצה ומרור, זוכרים את הנס, מתלוננים, מתייאשים ומאמינים. יהיה רצון שיהיה חג שמח.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים