הצרחנים הגדולים של הרוק

אחת התרומות הכי גדולות של הרוק למוזיקה הפופולרית היתה המהפכה בהתייחסות ל"זימרה". לא עוד פרימדונות וטנורים שמצטיינים במנעדי קול מרשימים, אלא דגש על הגשה רגשית אותנטית, הכוללת גניחות, לחישות, אנחות וצווחות, המבטאים את תרבות הרחוב שאותה מנסים אמני הרוק להפוך ליצירת אמנות.
לעתים נדמה כי רוק מבטא יותר מכל סוג של רעש מסוגנן ומחושב, ובתוך הרעש - השירה היא סוג של צרחה, זעקה להבעת כאב וזעם מצד אחד, ולשחרור ופורקן מצד שני. והרוק אכן התברך, לאורך שנותיו, בצרחנים מופלאים שהנציחו את גרונם המשובח על גבי סרטי הקלטה. 15 הצרחנים שנבחרו כאן הפכו את הצרחה לסממן ההיכר שלהם, או שהשתמשו בה כדרך לבטא מימד חדש של אמנות הרוק. אלפי גרונות הלכו בעקבותיהם והפכו את צווחתם להימנונים של דור שלם. קבלו אותם.

1. סקרימינג ג'יי הוקינס

אחד הפרפורמרים החלוציים של הרוק. עוד בתחילת שנות ה-50 , לפני שמישהו שמע על אלביס פרסלי, היה מגיח האיש השחור המוזר הזה לבמה מתוך ארון מתים, מאופר, לבוש בבגדים אקסטרווגנטים, מבעיר גולגלות וצורח, צווח וזועק, מטיל את כישופו על הקהל ומכין את הדרך לאליס קופר וחבורת האאוטסיידרים המופרעת שתלך בעקבותיו. צרחות שהקדימו את המטאל בשני עשורים.
רצועה קלאסית: I Put a Spell On You (שנה: 1957)

2. ליטל ריצ'ארד

אם אלביס פרסלי תרם כמויות בלתי נדלות של סקס למוזיקת הפופ, בא ליטל ריצ'ארד והוסיף את הפרוורסיה. עטור בכרבולות שיער של תוכי, שפם זורו מסוגנן, מכנסי פיל עם נצנצים וחליפת באגי, היה הההומוסקסואל הזוהר והבומבסטי צורח בקול פריקי, יציב לאורך כל הדרך, מכה על הפסנתר בעודו רוכב עליו וצורח בדרייב אינסופי. היסטריה.
רצועה קלאסית: Lucille (שנה: 1957)

3. ג'יימס בראון

הוא היסטרי, פומפוזי ובלתי מושג. הוא הסולטן של הסול ומוחמד עלי של הפופ השחור, רק שהאגרופים מוחלפים במיתרי הקול. בראון נהג לנצח על הופעה שהיא טקס וודו, במסגרתו מגיע הקהל לעילפון חושים ולאקסטזה. כשהוא צורח וצווח "פליז, פליז, פליז", כורע על ברכיו, שומרי ראשו מגיחים מירכתי הבמה, מניחים עליו גלימה כהה ומנסים לקחת אותו ליציאה אך הוא חומק מהם, חוזר ומתחיל בטקס מחדש, בצווחות שנדמה כי לא יפסיקו לעולם - התפילה לאלוהים ולסקס מעולם לא נשמעה בכזו עוצמה.
רצועה קלאסית: Please, Plesae, Please (שנה: 1963).

4. ג'ון לנון

פול מקרטני הפליא לצרוח ב"הו דארלינג" ו"הלטר סקלטר", אבל אצל לנון הצווחה התגלמה לקונספט. בימי הביטלס הוא הותיר אחריו שובל של קלאסיקות בהן צרח את נשמתו עד שהדם קפא: "טוויסט אנד שאוט", "יר בלוז", "מאני", "דונט לט מי דאון", אבל בתחילת קריירת הסולו עשה שימוש בצרחה כחלק מטיפול הפריימל סקרים מייסודו של ד"ר א.ו. יאנוב. אם כי גם כשצרח, הוא נשמע כמו לוחש בקולו המופלא אל תוך אוזנך.
רצועה קלאסית: Mother (שנה: 1970).

5. רוג'ר דאלטרי ("המי")

פיט טאונסנד היה זקוק לזמר מעולה כדי לבצע את מגוון יצירתו ורוג'ר דאלטרי היה אכן זמר מופתי. הוא ידע לשחזר את מגוון תחושתיו של נער המוד המתמוטט מאפיסת כוחות, והוא עשה זאת בעדינות של מיוזיק הול בריטי, אנקות של סול וצעקות רוקנרול מרשימות. אחר כך הוא הפך לסמל סקס ובנה את התשתית עליו יווצר הרוק הכבד.
רצועה קלאסית: Won't Get Fooled Again (שנה: 1971).

6. ארתור בראון

בראון היה סטודנט לפילוסופיה מרדינג שהחליט להפוך לזמר בסוף שנות ה-60. היתה לו רעמה שחורה ארוכה, עיניים חודרות ואף של פיל, ועל הבמה הוא חבש כובע מתכת גבוה שמעליו היתה בוערת להבה, ומסיכה של מדע בדיוני. הוא ניחן בקול עצום עם טווח גדול ומפחיד, ושר שירים על הרס ומוות. טום ג'ונס נשמע לידו כחתלתול.
רצועה קלאסית: Fire (שנה: 1968).

7. ג'ניס ג'ופלין

ג'ופלין הגיעה מפורט ארתור, טקסס, רוויה בפצעים נפשיים ובדיכוי נשי טקסני קלאסי, ונדמה היה כי היא מתכוונת לטרוף את המאזינים לארוחת בוקר. בהופעות היא הפכה את הבלוז לכביש מהיר בו רגשות מתחלפים בקנאות, עד שהמאזין נותר דרוס בשולי הכביש, סחוט ומעולף.
רצועה קלאסית: Summer Time (שנה: 1968).

8. רוברט פלאנט (לד זפלין)

עם מראה כובש של אל יווני, השכיל פלאנט להפוך למלך ה"בייביז" ו"יההה" ולשאוג כל הדרך לאולימפוס של הרוקנרול. אם ג'ימי פייג' ניסה לבדוק את מגוון האפשריות הטמונות בנגינת גיטרה החשמלית, העדיף פלאנט לנסות ולהגיע, בעזרת קולו בלבד, הכי גבוה וחזק שאפשר. ברגעים מביכים הזכיר קולו את זה של מארג' סימפסון, וברגעים הטובים הוא היה פנטסטי. זעקות הרוק קיבלו ממד חדש עם כניסתו של פלאנט לזירה. צרחותיו ב"המון אהבה" וב"מדרגות לגן עדן" הפכו להמנונים של דור שלם.
רצועה קלאסית: Whole Lotta Of Love (שנה: 1969).

9. איאן גילן (דיפ פרפל)

גילאן היה זמר משובח: הוא יכול היה לשיר כל דבר, והיה לו טווח מרשים ביותר. ב"צ'יילד אין טיים" הוא הפך את הצרחה לחלק הכי חשוב בשיר, אפילו יותר מהסולו הדגול של ריצ'י בלקמור. אלפי מטאליסטים אומנם ילכו בעקבותיו, אבל הוא כמעט ייעלם אל השכחה.
רצועה קלאסית: Child In Time (שנה: 1970).

10. ג'וני "רוטן" ליידון

קולו של הפרולטריון הבריטי הזועק דרך המניפולציות התקשורתיות של מלקום מלקרן. צרחתו של ליידון היא הצרחה של הבוז והייאוש, הדיכוי ותחושת האבדון, והיא זו שתסמל את עלייתה של תאצ'ר לשלטון וגם תחלק את ההיסטוריה של הרוק לשניים.
רצועה קלאסית: Anarchy In the U.K (שנה: 1976).

11. ברוס ספרינגסטין

"נברסקה" היה עדין ואפל, אבל אז הגיעה שעת הזעקה. "נולד בארה"ב" נחת על כדור הארץ ברעש עצום. ספרינגסטין צרח בעבר, אבל לא בצורה כזו. הוא רקח המנון צרחני על הווייטקונג, וייטנאם והבגידה האמריקנית, שהפך, למרבה האירוניה, להמנון פרו-רייגניסטי מובהק. היתה זו הצרחה שסימלה יותר מכל את הסתאבותו של הרוק המיינסטרימי ואת אי יכולתו לבטא מרד אמיתי בשנות ה-80.
רצועה קלאסית: Born In The U.S.A (שנה: 1984).

12. פרינס

הוא אומנם גמד ולא ניחן בקול חזק, אבל פרינס הוא צרחן הפלצט הטוב מכולם. הוא כמו הפגיש את הפרימדוניות של סמוקי רובינסון עם האכזריות של ג'יימס בראון, כדי ליצור את הכלי האלטימטיבי לתיאור חדוות המין ולהפגיש בין סם קוק לדיאנג'לו וכל אלילי הסקס של המוזיקה השחורה לדורותיה.
רצועה קלאסית: Something in the Water (שנה: 1983)

13. אקסל רוז (גאנז אנד רוזס)

מאות צרחני מטאל משובחים הקדימו את אקסל רוז, אבל הוא הפך את הצרחה לכלי המתעד את החיים בעידן הוול-סטריט והדרוויניזם הרייגניסטי. רוז הבין שבג'ונגל העירוני האכזר של לוס-אנג'לס צריך להיות רועש וחזק כדי לשרוד, ו"תיאבון לחורבן" מציג אסופה של שירים חזקים המתמודדים ללא כל פשרות דרך צווחה אחת גדולה.
רצועה קלאסית: Welcome To The Jungle (שנה: 1987).

14. קורט קוביין (נירוונה)

המגזין "רולינג סטון" פרסם בשנת 1992 כי כמעט ואין בית עם משפחה הרוסה שלא מחזיק את "נוורמיינד" של נירוונה, ואכן הצרחה של קוביין היתה קולם של כל הילדים להורים גרושים. צרחת דור ה-X , אם תרצו. חרון, כאב, בוז וזעם מעולם נשמעו כל כך רעננים.
רצועה קלאסית: Smells Like teen Spirit (שנה: 1991).

15. זק דה לה רושה

זעקתו של האיש הקטן מול התאגידים הגדולים. הזעקה הכי פוליטית בתולדות הרוק בתקופה הכי לא פוליטית בתולדותיו. שנאה ואיבה לכל הממשלים הקפיטליסטיים באשר הם, זעם כלפי עליונותו של האדם הלבן וריקנות הנעורים מוצגים דרך צעקה אחת גדולה ובלתי פוסקת.
רצועה קלאסית: Killing In The Name Of (שנה: 1992).

ותוספת מקומית: שלום חנוך/ גבי שושן

דווקא על רקע תרבות מקומית מאוד צעקנית, העדיף הרוק הישראלי להיות שקט, עדין וביישן. בתוך מאות הלחשנים הרומנטיים, היו שניים שידעו לצעוק כמו שצריך: שלום חנוך בתקופה שלפני ואחרי "אדם בתוך עצמו", וגבי שושן, שניסה בקרב אבוד להיות הכי קרוב שאפשר לרוברט פלאנט.
רצועה קלאסית: "אהבה שקטה" (שלום חנוך, 1976); "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" (אחרית הימים", סולן: גבי שושן, 1972).