לדבר דווקא עכשיו

מאורעות השבועות האחרונים מחזקים את הנטייה הישראלית להתבצרות והתכנסות בעצמנו ולמבט מתגעגע אל העולם המערבי. גם אם תגובה זו היא טבעית בתנאים אלה, חשוב שנזכור כי החיכוך בין התרבות היהודית לתרבות הערבית ובין היהדות לאיסלם - חיכוך שנראה כמו מקור כל צרותינו - אחראי לחלק משמעותי מהתפתחותן של שתי התרבויות הללו בעבר, ולדמותנו היום.
בניגוד לתפיסה הרווחת בשמאל הליברלי, המנסה לחיות כאילו אין כאן ערבים וכאילו אין בנו קירבה לתרבות הערבית, אני מבקשת להציב עמדה יהודית שמכבדת את הרכיב המזרחי שבה, והמעונינת בחידוש הקשר רב השנים עם האיסלם. בניית הזהות החדשה שלנו צריכה להיעשות גם תוך שמירה על הקשר אליו, ולא רק אל אמריקה ואירופה. בשל כך אני נכונה לחיים המסובכים שהמרחב הזה מחייב, ומחויבת לרדיפת שלום בתוכו.
כיהודייה אני מזהה את עצמי מחד כשייכת ליהודי העולם באשר הם, ומאידך כישראלית בת המקום הזה. באופן דומה מזהים את עצמם הפלסטינים כשייכים לכלל-ערביות ובמקביל, כבני המקום. השייכות הכפולה היא שאחראית בחלקה לשאלת הזהות המטרידה ישראלים יהודים וערבים.
עד כה נעשה נסיון לבנות זהות ישראלית יהודית וערבית, שממעיטה בחשיבות הקשר ליהודי העולם מכאן ולערביי העולם מכאן. בחירה מעין זו היא טעות. זה כמו לבחור בין אמא לאבא. אולם שייכות כפולה זו, אם ישמר בה האיזון ולא תקריב צד אחד על מזבח האחר, עשויה לתת מענה לאי השקט של שני העמים באשר לזהותם. וממש כפי שהכפילות של הנאמנויות מאיימת בימים אלו במלחמה, היא עשויה להיות הבסיס לשלום.
ההתפכחות כואבת. אבל בימים קשים אלה טמון משהו בעל ערך. נפלו המסכות ואנחנו עומדים אלו מול אלו כפי שאנחנו באמת. יהודים וערבים במצב של שנאה. הצד הפלסטיני נואש עד כדי כך שאין לו כוח לשמור על ריסון ואיפוק, כשבין תופעות הרוע והחייתיות שאין להן כפרה, ניכרים בהפגנות גם דברי אמת. גם בצד הישראלי הפילו המאורעות את כיסויי האדישות. בציבור התגלה זעם רב, ולצד תופעות של אלימות ופריעת חוק יש גם נכונות או הכרה בצורך לחשיבה מחדש.
דווקא עכשיו יש עם מי לדבר. דווקא עכשיו יש לדבר. אמת היא הבסיס לשיחה שתביא לשלום. אפשר בתבונה, בחוסן ובאומץ ליצור כאן שתי מדינות שיעניקו לתושביהן את הזכויות הבסיסיות לחיים בכבוד, שיעניקו לתרבות היהודית ולתרבות הערבית את האפשרות לפרוח זו לצד זו, ולנצל את המתח ביניהן ליצירה תרבותית ולא למלחמה.
לא כדאי לפרש את המאורעות הללו כסימן או סמל לעתיד. זהו הווה ממנו אפשר לצאת לשלום או למלחמה. כמו שאימי מלחמת העולם השנייה והשואה לא בישרו את גוויעת החיים התרבותיים באירופה, כך המאורעות של הימים האלה אינם מעידים בהכרח על מלחמת נצח בין יהודים לפלסטינים בישראל. הבחירה בין החיים והטוב לבין המוות והרע היא עדיין בידינו.


רות קלדרון, מנהלת עלמא, מכללה עברית