שתף קטע נבחר

פסטורלה אמריקנית

הפרק הראשון מתוך "פסטורלה אמריקנית" מאת פיליפ רות, שיוצא בימים אלה בתרגום לעברית



"פסטורלה אמריקנית" הוא סיפורו של סימור "השוודי" לְבוב - ספורטאי יהודי אגדי מבית הספר התיכון, איש משפחה מסור, עובד חרוץ ויורש מפעל הכפפות של אביו בניוארק. סימור מגיע לבגרות באמריקה משגשגת של אחרי המלחמה, אבל הוא מאבד את כל האהוב עליו בעשור הסוער של שנות השישים, כשבתו הופכת למהפכנית טרוריסטית וחותרת להרוס את עולמו השלו של אביה.

השוודי. בשנות המלחמה, כשעדיין הייתי תלמיד בבית הספר היסודי, היה זה שם קסום בשכונה שלנו בניוּארק, אפילו בעיני מבוגרים שנמצאו במרחק של דור אחד בלבד מהגטו הישן של רחוב פרינס ועדיין לא נעשו אמריקנים ללא דופי עד כדי כך שיכולת אתלטית של תלמיד תיכון תדהים אותם. השם הילך קסם; וכך גם פניו הלא-רגילות. בין התלמידים היהודים המעטים בעלי העור הבהיר שהיו בבית הספר התיכון הציבורי היהודי בעיקרו, לאיש לא היה אפילו משהו המתקרב למסכה הוויקינגית חדת הסנטר, חסרת החיים של הבלונדיני תכול העיניים שנולד לשבטנו בשם סימור אֶרווינג לְבוב.
השוודי כיכב כמגן אחורי בפוּטבּול, שחקן ציר בכדורסל, ואיש הבסיס הראשון בבּייסבּול. רק קבוצת הכדורסל היתה שווה משהו - פעמיים זכתה באליפות העיר בזמן שהוא היה הקלע הטוב ביותר שלה - אבל כל עוד השוודי הצטיין, גורלן של קבוצות הספורט שלנו לא עניין כל כך איש מחבר התלמידים שהוריהם, המשכילים פחות מדי והעסוקים יותר מדי, העריכו הישגים אקדמיים מעל לכל דבר אחר. תוקפנות פיזית, גם כשהיא מוסווית בבגדי ספורט ובחוקים רשמיים ואינה מכוּונת נגד יהודים, לא היתה מקור עונג מסורתי בקהילה שלנו - תארים גבוהים היו. ועם זאת, באמצעות השוודי, אימצה לעצמה השכונה פנטזיות על עצמה ועל העולם, הפנטזיה של אוהדי הספורט בכל מקום ומקום: כמעט כמו הגויים (כפי שהן תיארו לעצמן את הגויים), יכלו משפחותינו לשכוח איך באמת פועלים הדברים ולהפוך ביצועים אתלטיים למאגר של כל תקוותיהן. ובעיקר, הם יכלו לשכוח את המלחמה.
את העלאתו של השוודי לְבוב למדרגה של אפּולו ביתי של יהודי ויקאהיק ניתן להסביר, לדעתי, במלחמה בגרמנים וביפנים ובפחדים שצמחו ממנה. כל עוד לא ניתן להביס את השוודי במגרש המשחקים, העניקה החיצוניות חסרת הפשר של החיים מין קיום מוזר ומתעתע, שחרור רווי אושר אל חיק התום השוודי, לאלה שחיו בפחד תמיד שלא ישובו לראות את הבנים או את האחים או את הבעלים.
ואיך השפיע הדבר עליו - ההערצה, הקידוש של כל קליעת וו שקלע, כל מסירה שקפץ ותפס, כל כדור של שתי נקודות שירה לאורך הקו השמאלי של השדה? האם זה מה שגרם לו להיעשות נער רציני ובעל פני אבן? או האם היה הפיכחון המבוגר לכאורה הזה גילוי חיצוני של מאבק פנימי נמרץ לעצור את הנרקיסיזם שהקהילה כולה הזינה באהבה שהעתירה עליו? למעודדות של בית הספר התיכון היתה קריאת עידוד מיוחדת לשוודי. שלא כמו קריאות העידוד האחרות שביקשו לשמש השראה לקבוצה כולה או לעודד את קהל הצופים, היה כאן שבח מיוחד, קצבי, מלוּוה ברקיעות רגליים, המיועד אך ורק לשוודי, התלהבות צרופה וחסרת בושה מביצועיו המושלמים. קריאת העידוד הרעידה את אולם ההתעמלות בזמן משחקי הכדורסל בכל פעם שקלט ריבּאוּנד או קלע לסל, פרצה מתוך הצד שלנו באיצטדיון העירוני במשחקי הפוּטבּול בכל פעם שהתקדם מטר אחד או השתלט על מסירת כדור.
אפילו במשחקי הבית מעוטי הקהל של הבייסבול באֶרווינגטון פארק, כאשר קבוצת מעודדות לא היתה כורעת בשקיקה בצדי המגרש, יכולת לשמוע את הקריאה מושמעת חרישית מפי קומץ התומכים הנאמנים של ויקאהיק היושבים ביציעי העץ, לא רק כשניגש השוודי אל המחבט אלא אפילו כשלא ביצע יותר מהליכה שגרתית לבסיס הראשון. היתה זו קריאת עידוד בת שמונה הברות, שלוש מהן היו של שמו, והיא נשמעה כך, בּה-בּה-בּה! בּה-בּה-בּה... בּה-בּה! והקצב, בעיקר במשחקי הפוּטבּול, היה מואץ עם כל חזרה, עד שבפסגתה של הערצה מטורפת התלקחו נחשולי חצאיות והתגלגלו באקסטזה ותחתוניהן הכתומים של עשר מעודדות מוצקות קטנות היבהבו כמו זיקוקין די-נור לנגד עינינו המשתאות... ולא מתוך אהבה לך או לי כי אם לשוודי הנפלא. "שוודי לְבוב! מתחרז עם... לאהוב!... שוודי לְבוב!... מתחרז עם... לאהוב!... שוודי לְבוב! מתחרז עם... לאהוב!"
כן, לאן שהביט היו מאוהבים בו. בעלי חנות הממתקים, שאנחנו הבנים היינו מטרידים אותם, קראו לנו "היי-אתה-לא!" או "ילד-עזוב-את-זה!"; לו הם קראו, מתוך יחס כבוד, השוודי. הורים חייכו ופנו אליו בנעימות בשם "סִימור". הנערות הפטפטניות שעל פניהן עבר ברחוב היו מגלות במופגן סימני התעלפות, והאמיצות ביותר היו קוראות אחריו, "בוא הנה, בוא, הלְבוב של חיי!" והוא התעלם מזה, התהלך בשכונה כשכל האהבה הזאת ברשותו, נראֶה כאילו לא הרגיש דבר.
בניגוד לחלומות בהקיץ שחלמנו כולנו על ההשפעה המרוממת העשויה להיות עלינו לוּ זכינו בהערצת אלים מוחלטת, חסרת חוש ביקורת, דומה שהאהבה שהורעפה על השוודי בעצם שללה ממנו כל רגש. בנער הזה שהיה סמל לתקווה לרבים כל כך - כהתגלמות הכוח, ההחלטיות, האומץ הנחוש הדרושים כדי להחזיר הביתה ללא פגע את החיילים של התיכון שלנו ממידוֵויי, מסאלֶרנו, משרבּוּרג, מאיי שלמה, מהאַלֶאוּטים, מטַארַאוָוה - לא היתה טיפת שנינות או אירוניה שפגמה במתת הזהב של האחריות שלו.
אבל שנינות או אירוניה הן כהפרעת קצב לנער כמו השוודי, באשר אירוניה היא נחמה אנושית והיא אינה שייכת לעניין כאשר אתה משיג את שלך כאלוהים. או שהיה צד שלם באישיותו שהוא דיכא או שהיה עדיין רדום או, מה שמתקבל יותר על הדעת, לא היה קיים כלל. תחושת העליונות שלו, מה שנראה כאדישותו כמושא ההשתוקקות של האהבה הלא-מינית הזאת, גרמו שייראה, אם לא אלוהי, לפחות עומד במידה ניכרת מעל לאנושיות הבראשיתית של כמעט כל האחרים בבית הספר. הוא היה כבול להיסטוריה, מכשיר בידי ההיסטוריה, מוערך בהשתוקקות שאולי לעולם לא היתה קיימת אילו היה שובר את שיא הכדורסל של ויקאהיק - כשקלע עשרים ושבע נקודות במשחק נגד בּארינגֶ'ר - ביום אחר מאשר אותו יום עצוב, עצוב ב-1943 כשחמישים ושמונה "מבצרים מעופפים" נורו והופלו בידי מטוסי הקרב של הלוּפטוַואפֶה, שניים נפלו קורבן לאש נגד מטוסים, ועוד חמישה נפלו אחרי שחצו את חופי אנגליה בשובם מהפצצת גרמניה.
אחיו הצעיר של השוודי היה בן כיתתי, ג'רי לְבוב, נער כחוש, בעל ראש קטן, גמיש יתר על המידה ומבנה גופו כמקל של ליקריץ, בעל ידיעות מפליאות במתמטיקה, שנבחר לשאת את נאום הסיום בינואר 1950. אף כי לג'רי לא היו מעולם יחסי חברות עם מישהו, הוא גילה במשך השנים עניין בי, בדרכו המתנשאת, מהירת החמה, וכך הייתי תמיד, מאז גיל עשר, נוחל מפלות במשחקי הפינג-פונג ששיחקתי עמו במרתף יְפה הגימור של הבית החד-משפחתי של לְבוב, בפינת וינדמור וְקִיר - המלה "גימור" פירושה היה שקירותיו היו מחופים בלוחות עץ אורן מסוקס, מעובד, ולא כפי שנדמה לג'רי, שהמרתף היה מקום מושלם "לגמור" בו על ילד אחר.
כוח הנפץ של תוקפנותו של ג'רי ליד שולחן הפינג-פונג עלה על זה של אחיו בכל ענף ספורט שהוא. כדור הפינג-פונג, בגודלו ובצורתו, עשוי בצורה מזהירה כך שלא יוכל להוציא לך עין. אחרת מעולם לא הייתי משחק במרתף של ג'רי לְבוב. אם לא לצורך ההזדמנות לומר לאנשים כי אני מתמצא בביתו של השוודי לְבוב, איש לא היה יכול להוריד אותי למרתף ההוא, חסר מגן פרט למחבט עץ קטן. דבר שמשקלו פעוט כמשקלו של כדור פינג-פונג אינו יכול להיות קטלני, אבל כאשר ג'רי היה חובט בדבר הזה, לא ייתכן שרצח היה רחוק ממחשבותיו. מעולם לא עלה בדעתי שההצגה האלימה הזאת קשורה אולי במשמעות היותו האח הקטן של השוודי לִבוב. כיוון שלא יכולתי לדמיין דבר טוב יותר מאשר להיות אחיו של השוודי - חוץ מאשר להיות השוודי עצמו - לא הצלחתי להבין כי לג'רי אולי קשה לדמיין דבר גרוע מזה.

חדר השינה של השוודי - שמעולם לא העזתי להיכנס אליו, אבל הייתי עוצר כדי להציץ לתוכו כשהייתי משתמש בשירותים שמחוץ לחדרו של ג'רי - היה מתחת לכרכוב הגג בירכתי הבית. עם תקרתו המשופעת וחלונות הגג שלו ועם דגלוני ויקאהיק על קירותיו, הוא נראה כמו מה שתיארתי לעצמי כחדר אמיתי של בן. משני החלונות שניבטו אל הדשא האחורי יכולת לראות את הגג של מוסך המכונית של לְבוב, שבו היה השוודי מתאמן בחורף בחבטות בכדור בייסבול שהיה מחובר לחבל המשתלשל מקורת הגג - רעיון שבא לו מן הסתם מסיפור על בייסבול של ג'והן ר' טוּניס שנקרא "הנער מטומקינסוויל". הגעתי לספר זה ולספרי בייסבול אחרים של טוניס - "דוכס הברזל", "הדוכס בא לידי החלטה", "בחירתו של האלוף", "נערי קיסטון", "טירון השנה" - כשהבחנתי בהם על המדף המחובר לקיר שליד מיטתו של השוודי, מסודרים כולם בסדר אלפביתי בין שני תומכי ספרים מוצקים עשויים ברונזה, שני העתקים מיניאטוריים של "ההוגה" של רודֶן, שניתנו לו כמתנת בר מצווה.
מיד הלכתי לספרייה לשאול כל ספר של טוניס שיכולתי למצוא בה והתחלתי ב"הנער מטומקינסוויל", ספר רציני ומרתק, לדידו של ילד, כתוב בפשטות, נוקשה בכמה מקומות אבל ישיר ומכובד, המספר על נער, רוי טאקֶר, זורק הכדור הנמרץ מהאזור הכפרי של גבעות קונטיקט, שאביו מת כשהיה בן ארבע ואמו מתה כשהיה בן שש-עשרה והוא עוזר לפרנסת סבתו בעבודה בחוות המשפחה בשעות היום ובעבודה בלילה בעיר ב"דראגסטור של מֶקֶנזי בפינת סאוּת מֵיין."

פסטורלה אמריקנית, מאת פיליפ רות, מאנגלית: דוד שחם, הוצאת זמורה ביתן, 432 עמ'


"

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים